עז כנמר – מו”ר הרב יצחק גינזבורג

מתי נאמר “הוי עז כנמר” ומתי “עז-פנים לגהינם”? על מידת העזות העומדת במרכז ההתמודדות עם מלכות יון וחכמת יון. מעובד מתוך שיעור של הרב – לא מוגה.

שנינו בפרקי אבות  [א]:

יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך.

הלימוד לעבודת ה’ מחיות השדה, מן הטבע – “מַלְּפֵנוּ מבהמות ארץ”[ב] – הוא בבחינת “דרך ארץ קדמה לתורה[ג], לימוד מן העולם העומד לנגד עינינו עוד לפני מתן תורה. לימוד זה מן החיות הוא כה חשוב, עד שבו פותח החיבור ההלכתי הגדול, ה’טור’ – ‘ארבעה טורים’ חלק ‘אורח חיים’[ד]. זוהי הקדמה לכל התורה כולה, “קדמה לתורה”.

והנה המשנה פותחת דוקא בכח העֹז, ובו נפתח, כאמור, כל אורח-החיים היהודי שב’טור’. כיוצא בזה אמרו חז”ל “ישראל עזין שבאומות[ה], ומזה נראה שכח זה הוא ‘עצמי’ ביותר לישראל. המאמר “ישראל עזין שבאומות” נאמר על תכונת ישראל לפני מתן תורה – דהיינו שבכוח זה מתבטא יותר מכל העניין של “דרך ארץ קדמה לתורה” אצל ישראל. אולם מהי אותה עזות?

מהי העזות דקדושה

על מהות העזות ניתן לעמוד מתוך התבוננות בנמר. את הנמר אנו מוצאים בתנ”ך בחזונו של דניאל איש חמודות – כמשל למלכות יון, מבין ארבע המלכויות השולטות על ישראל בזמן הגלות[ו]. וכן פירשו חז”ל: “נמר שוקד על עריהם – זו יון”[ז]. אם מלכות יון ותרבותם הם הכוח ‘הנמרי’ בקליפה, הרי שכוח העֹז בקדושה הוא הכוח ‘הנמרי’ הנאבק במלכות יון ומנצחה. ורמז לכך במשנה: יהודה בן תימא, בעל המאמר, רומז ליהודה המכבי בן מתיא (מתתיהו).

והנה, על נצחון המכבים על היוונים אנו אומרים: “מסרת גבורים ביד חלשים“. לכאורה, כיצד ניתן לכנות את היהודים אשר נלחמו ביוונים ‘חלשים’? הלא הם קמו ולחמו את מלחמתם של ישראל בגבורה רבה! אלא שכוחם של ישראל ללחום ביוונים הגבורים, נבע מתוך עזותם של ישראל – עזות למרות היותם חלשים.

הגבורה היא הבטחון העצמי של החזקים, ואילו העֹז הוא ההעזה של החלשים לקום ולהלחם. הארי, מלך החיות, הוא זה אשר שייכת לו הגבורה הטבעית, “גבור כארי”. לעומתו, הנמר איננו מלך החיות, אך בתעוזתו הבלתי הגיונית הוא יכול לנצח גם את האריה[ח]. הגבורה היתה נחלתם של היוונים, והעזות – נחלתם של החשמונאים. בוודאי שבפועל נלחמו החשמונאים בגבורה רבה, אך גבורה זו לא היתה שייכת לישראל, אלא כח שקיבלו מן השמים על אף חולשתם הטבעית. היהודי חש בטבעו כמה הוא חלש וזקוק לסיוע מן השמים, ומשום כך גם כאשר הוא מנצח אין הוא חש גבור, אלא זוכר שאת כל כחו קבל בדרך פלאית מה’, “וזכרת את הוי’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל[ט].

דוגמה לעזות של ישראל היא במעשהו של נחשון בן עמינדב אשר קפץ למימי ים סוף – זוהי פעולה במסירות נפש, אשר הכחות הטבעיים-פיזיים אינם נותנים לה גיבוי. כך גם החשמונאים, אשר למרות חולשתם העזו לצאת וללחום ביוונים בעלי הגבורה הפיזית, מתוך מסירות נפש, ללא כל סיכוי ריאלי להצליח. הפעילות בעזות ומסירות נפש נובעת מהיות היהודים “מאמינים בני מאמינים” אשר אינם מוכנים בשום פנים להסכים לביטול חלק ממצוות התורה הנצחית. דווקא מתוך העזות לפעול מתוך חולשה פיזית טבעית, נפתח היהודי לקבל מאגרים אין סופיים של גבורה על טבעית, של כח אלקי.

עזות מצח ובושת פנים

לגבי מידת העזות קיימת לכאורה סתירה גלויה במשנה: “הוי עז כנמר” ומאידך “עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן” – האם מדת העזות רצויה או מגונה? מפרשי הפשט מסבירים כי מדת העזות כקנין בנפשהינה שלילית ומזיקה – “עז פנים לגיהנם” – אך היהודי צריך לדעת להשתמש בתכונה פחותה זו כאשר היא נצרכת מדי פעם בעבודת ה’, ללא שהוא עצמו עז פנים בטבעו.

אולם לפי דברינו עד כה, נוכל להבין בעומק יותר. מדיוק בלשון המשנה עולה שהיהודי צריך אמנם להיות “עז”, אך לא להיות “עז פנים“. כאשר על פניו של האדם יש עזות במקום בושה, זהו דבר שלילי ביותר. כך מדויק גם מכך שחשיבות הבושה נלמדת מהפסוק  שנאמר במתן-תורה “ובעבור תהיה יראתו על פניכם[י]– “זו בושה… ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני”[יא]. ואם הבושה צריכה להיותעל הפנים, הרי שהעזות החיובית צריכה להיות מעל הפנים, על המצח, כביטוי השגור בחז”ל “עזות מצח“.

משמעות הדבר היא שהפנים הם המידות שהאדם מַפְנים, תכונה המיושבת בשכל ובכוחות הפנימיים של האדם. דרך ההתנהגות הרגילה והמיושבת צריכה להיות דרך של “בושת פנים”. אולם כאשר יש מניעות על קיום המצוות, על האדם להיות “עז מצח” – לקיים את המצוות ללא כל בושה וללא כל חשש חיצוני, מתוך מסירות נפש[יב]. עזות זו היא תכונה שלמעלה מן השכל – תכונה שאינה שייכת למידותיו המופנמות והמובנות של האדם, אלא נובעת מן ה”מצח הנחושה”[יג] – מן הרצון העז והנכונות למסור את הנפש על האמת הנצחית הערה (בקבלה מכונה המצח “מצח הרצון” – המשכו וגילויו של הרצון שלמעלה מן השכל).

במתן תורה

הזכרנו לעיל כי “עזין שבאומות” היה ‘סימנם המובהק’ של ישראל לפני מתן תורה, בתקופת ה”דרך ארץ”. וכך הוא מאמר חז”ל: “אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש שלשה עזין הן, ישראל באומות…” – מכאן עולה שמתן-תורה בא ‘לרכך’ את העזות הראשונית של ישראל. דבר זה עולה בקנה אחד עם דברי חז”ל כי במתן תורה הפכה התכונה של “בושת פנים” ל’סימנם המובהק’ של ישראל – “שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים… ביישנין דכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם”[יד] – דהיינו, הבושה תפסה את מקומה של העזות.

אולם לפי המבואר כעת, העזות לא נעלמה לגמרי, שהרי גם לאחר מתן-תורה על היהודי להיות “עז כנמר”. אלא שאת מקומה של העזות בפנים תפסה “בושת הפנים”, והעזות עלתה אל המצח, להיות “עזות מצח” דקדושה. ומשמעות הדבר: במתן תורה הוטבעה בישראל מידת הבושה הפנימית על הפנים – בושה לנוכח ההכרה השכלית העמוקה אותה חדשה התורה. ואילו העזות – טבעם הראשון של ישראל, שבא בירושה מהאבות – הפכה לעזות מצח המתבטאת במסירות נפש על האמונה, למעלה מטעם ודעת, בהתאם למורשת האמונה הנצחית מן האבות.

הדברים הללו מתאימים עם מאמר חז”ל ש”תורה מתשת כוחו של אדם[טו], ועל כן לאחר מתן תורה נתחלפה עזותם של ישראל – שהיתה להם “טבע ראשון” – בטבעם השני – בושה טבעית, שהיא סימנו של כל מי שעמדו רגליו בהר סיני.

התורה – עֹז

עד כאן ראינו שהתורה באה לפעול על העזות הראשונית של ישראל, ולהביא אותה אל מקומה הנכון. אמנם מאידך מצאנו שהתורה עצמה נקראת עֹז. הפסוק “ה’ עוז לעמו יתן[טז] מתפרש על מתן התורה לישראל[יז], ש”אין עוז אלא תורה[יח]. ניתן להסביר בדוחק שהתורה נקראת עֹז על שם קיומה העז והמסור על ידי בני ישראל, אך הסבר זה אינו מבאר היטב מדוע התורה עצמה היא עֹז. יתירה מזו, באותה הסוגיה בה נאמר שהתורה ניתנה ל”ישראל עזין שבאומות” והתישה את כחם, מוצאים אנו שתי דעות בנושא:

תנא משמיה דרבי מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין. תנא דבי רבי ישמעאל: “מימינו אש דת למו”, אמר הקדוש ברוך הוא: ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי: דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם…

לפי הדעה הראשונה (ר’ מאיר ותנא דבי ר’ ישמעאל), נראה שישראל זכו לתורה מפני עזותם, לא על מנת שתתיש את כוחם, אלא משום שעזותם מתאימה ל”דת אש” – לעֹז התורה.

כח נשיאת ההפכים

כדי ליישב את הדברים, נתבונן כיצד פירשו חז”ל מקום נוסף שבו מוזכר העֹז, בפסוק “אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עֹז לאלהים[יט]. וכך דרשו חז”ל[כ]:

“אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי” – “לא תלבש שעטנז” “גדילים תעשה לך” שניהם בדיבור אחד נאמרו. “מחלליה מות יומת” “וביום השבת שני כבשים” בדבור אחד נאמרו. “ערות אשת אחיך” “יבמה יבא עליה” בדבור אחד נאמרו; “וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל” “ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה” שניהם בדבור אחד נאמרו – מה שאי אפשר לבשר ודם לומר ב’ דברים כאחד.

דהיינו, נקודת העֹז שבתורה היא שה’ מדבר דיבור אחד אשר מתחלק לשני טעמים – לשני ציוויים אשר נראים לנו כסותרים זה את זה (כמו האיסור לעשות מלאכה בשבת לעומת הציווי על הקרבת מוסף שבת). מכאן שהמשמעות הפנימית של המלה עֹז היא כח נשיאת ההפכים. זהו עיקר עיקר החידוש והעזות שבתורה – היכולה לומר שני דברים סותרים כאחד. נקודה זו, המתגלה כאן אפילו בצד הנגלה של התורה, בפשט הפסוקים, מתגלה כמובן הרבה יותר כאשר מעמיקים ומגיעים לנסתר של התורה.

כח נשיאת ההפכים הוא הוא סוד החכמה היהודית ומקור העֹז להלחם ביוונים ובחכמתם (וכפי שיבואר עוד לקמן). והרמז: ה”פך” שמצאו בני חשמונאי רומז לכח “נשיאת ההפכים”; ראשי התיבות של “פך שמןטהור” הם פשט, והביטוי “פך שמן טהור” כולו עולה נסתר, ללמדנו כי עזות התורה נמצאת כבר בפשט הכתוב – ומתגלה יותר ויותר בנסתר שבתורה (אשר הינו מבוסס ומכוון לאמת רק כאשר הוא מיוסד על עומק הפשט).

גם הנמר מיוחד בהיותו ‘נושא הפכים’ – הוא מנומר בצבעים שונים והפוכים זה מזה, אין לו צבע אחיד, וניתן לומר כי הוא משדר ‘חוסר עקביות’ בצבעיו. על כן, ה’נמר דקדושה’ היא חכמת התורה הנושאת הפכים, ולעומתה ה’נמר דקליפה’ היא מלכות יון שעליה נאמר כי נקראת נמר “על שם שהיתה גוזרת גזרות על ישראל משונות ומנומרות זו מזו[כא].

שלוש דרגות עֹז

את נשיאת ההפכים של העֹז פגשנו כאן בשלוש צורות, שהם שלושה שלבים של גילוי העֹז בישראל:

לפני מתן תורה, מופיע העֹז הפשוט, כ”דרך ארץ שקדמה לתורה”, בזה שישראל הם “עזין שבאומות” אבל גם “חלשים”. להרגיש מחד עד כמה אני חלש לעומת אויבי, ומאידך להלחם בעזות ולא להכנע מתוך בטחון שדווקא החולשה היא מקור כח – כלי לקבל כחות מה’ יתברך. עזות זו היא נחלת ישראל – מדה טבעית מן האבות – “ישראל עזין שבאומות” קודם מתן תורה;

במעבר לתקופת התורה אנו מוצאים את נשיאת ההפכים במשנתנו, “הוי עז כנמר” לעומת “עז פנים לגיהנם”. בשעת מתן תורה נתחדשה המידה של “בושת פנים” אצל ישראל, “עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן”, אך יחד עם “בושת הפנים” צריך היהודי לשאת בעצמו את היכולת להיות “עז כנמר” בעזות מצח. עצם היכולת לשאת את שתי המידות כאחד היא העזות המתגלה במתן תורה;

לאחר מתן תורה, עוזם ומעוזם של ישראל היא התורה שנקראה עֹז. כעת עיקר העזות היא ביכולת נשיאת ההפכים שבתוך התורה עצמה. עוזם של ישראל מתממש ומתבטא ככלי – כיכולת נפשית יחודית – לשאת בשכל הפכים.[כב]

תקופת הזוגות

עד כה ראינו את נקודת העזות הקיימת גם בתורה שבכתב, בציוויים הסותרים שנאמרו “בדבור אחד”, אך העזות מתגלה יותר ויותר עם התפתחות התורה-שבעל-פה וריבוי המחלוקות שבה. בפרט, עיקר גילוי כח העֹז בתורה שבעל-פה, מתחיל בתקופת ה”זוגות”. עד אז היה הציבור היהודי מונהג על ידי איש אחד שהיה ממונה על כל תחומי הנהגת הציבור. אך בתקופת ה”זוגות” התפצלה ההנהגה לשני ראשים, אשר היו גם חולקים זה על זה, החל מהזוג הראשון, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן[כג] שאז הופיעה המחלוקת הראשונה[כד].

במבט ראשון נראה שבפיצול המנהיגות וריבוי המחלוקות אינו דבר טוב. אך באמת המחלוקת מגלה את צד העזות של התורה, את יכולת נשיאת ההפכים. שהרי בכל מחלוקת יש שני צדדים ששניהם מבטאים את דעת התורה, כאשר בת קול מכריזה ואומרת “אלו ואלו דברי אלהים חיים[כה]. יתכן שכל חכם יאמר דעה אחרת והפוכה, ואף על פי כן הדברים כולם נכונים, ומגלים פנים שונים באמת האלקית. אמנם ההלכה למעשה נקבעת רק כאחת הדעות, אך קיים חן מיוחד בדברי חז”ל, במשנה ובגמרא בטרם הוכרעו הדעות להלכה, כאשר “הללו אוסרים והללו מתירין” ובכל זאת “כולם נתנו מרועה אחד”[כו]. זוהי “מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים”[כז].

והנה, תחילת תקופת הזוגות היתה בזמן ההתמודדות מול מלכות יון הרשעה[כח]. לאחר הנצחון הפיזי – שנבע מהעֹז הראשוני והטבעי של ישראל, החלשים והעזים גם יחד, כ”דרך ארץ שקדמה לתורה” – החל להתגלות, ב”יתר שאת ויתר עז”, העֹז המיוחד של התורה שבעל פה, הנושאת את ריבוי המחלוקות באחדות אחת מופלאה. זהו החידוש של חכמת ישראל, שעיקר גילויו הוא מתקופת הזוגות – המתחילה מחנוכה, בנצחון על חכמת יון.

בין חכמת יון לחכמת התורה

חכמת יון מוגבלת לכללי השכל האנושי, כללי ההגיון. על פי שכל שכזה – אין כלל מקום לסתירה, לנשיאת הפכים. זהו יסוד הלוגיקה הקובעת ש”לא יתכנו שני הפכים בנושא אחד”. גם היום, כל חכמה של תרבות זרה היא ‘חכמת ההגיון’ – שאיננה יכולה לסבול את היחוד שבחכמת ישראל, סוד נשיאת ההפכים העז שבה.

מבואר בחסידות שהיוונים לא רצו למנוע מישראל את לימוד התורה בכלל, אלא רצו לבטל את לימוד התורה כ’שכל אלקי’ – “חוקי רצונך” – ולהפכו ללימוד שכלי-אנושי. הנכונות לשאת הפכים בלימוד התורה באה מתוך הכרה בשרשה האלקי של התורה, ואילו בשכל האנושי לכשעצמו אין מקום לשני הפכים בנושא אחד. על הגיון זה של חכמת יון ציוונו חז”ל: “מנעו בניכם מן ההגיון”[כט].

שכלו האנושי המוגבל של האדם, איננו מסוגל לשאת כל חריגה מהגבול והצמצום בתוכו הוא נמצא – צמצום לכלים שכליים מוגבלים, לכללי הגיון. הגיון עולה בגימטריא כח הגבול – הכח בו מצומצם השכל האנושי, אף הנעלה ביותר. גם המדען האובייקטיבי והחכם ביותר הוא ‘מרובע’ – אין הוא מסוגל לשאת הפכים. המציאות נראית בעיניו כ’שחור-לבן’: כן או לא, או שאתה גבור או שאתה חלש, או כך או כך. שני הפכים כאחד לא יתכנו.

אמנם, לישראל הגיון שכזה הוא מועקה – אין הוא מתאים לטבעם העז, הזקוק ל”דת אש”. ישראל מרגישים ביחס לחכמת יון כי “טבעתי ביון מצולה ואין מעמד”[ל] – כאשר נכנעים לתרבות יון טובעים בטבע העולם,  במצולת המציאות, ללא כל מעמד ואפשרות לראות את הבורא, לחצות את הצמצום והגבול בתוכו נמצא העולם. לעומת ההגיון היווני הזר והמוגבל, פועלים ישראל בהגיון עמוק ונעלה ביותר, זהו הגיון הלב – “הגיון לבי[לא] – שאינו מוגבל בגבולות השכל. הגיון לבי עולה בגמטריא כח הבלי גבול –נשיאת ההפכים נובעת מן
היכולת לחרוג בעזות אל מעבר לגבולות ההגיון המצומצם של העולם, אל “נמנע הנמנעות” של הבורא[לב].

בימי החנוכה אנו הופכים את הגבול של יון לנוי (כלומר: לא לתפוס את כללי החשיבה ככח מגביל באמת, אלא רק כדרך חשיבה נושאת חן – בעיקר בהבליטה את מציאות ההפכים הבלתי אפשריים בשכל, בהבליטה את החריגה והגילוי האלקי שבתורה, ואכמ”ל). הגיון רומז לה ועוד ג (= ח) ימי החנוכה, בהם הופכים אנו את ה-יון ל-נוי.

שיבנה בית המקדש

משנתנו מסיימת בתפילה: “יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך”. דבר זה אינו מקובל בדרך כלל, אך יהודה בן תימא ‘עז’ מספיק כדי לסיים בתפילה. תוכן התפילה מעיד על התוכן של המשנה כולה:

שיבנה בית המקדש” – עיקרו של חג החנוכה הוא חנוכת המקדש והמזבח – בנין המקדש שבא בזכות העזות של בני חשמונאי.

הסיום “ותן חלקנו בתורתך” – תפילה שנזכה לקבל את חלקנו – עזין שבאומות – בחוקי ה’ שהם “דת אש” – שכל אלקי נושא הפכים, שלמעלה מכל השגה של השכל האנושי.

יותר מזה, עצם התפילה לפני ה’ דורשת עזות, זהו עֹז לעמוד לפני ה’ בתפילה ולצפות כי יענה לי, למרות הכרת מצבי האישי. שיא העֹז מתבטא ביכולת לעמוד בתפילה לפני ה’, ולבקש על דברים בלתי מציאותיים. מי שמכיר את המציאות ויודע כי על פי השכל מה שהוא מבקש לא יתכן – מוגבל ביכלתו להתפלל. צריך להיות בעל עֹז, בעל יכולת לשאת הפכים – של חולשה במציאות ו’גבורה’ בצפיות – על מנת לפנות אל ה’ בתפילה ‘לא ריאלית’ כבנין בית המקדש[לג].

בנין בית המקדש עצמו הוא שיא הגילוי של יכולת נשיאת ההפכים. בית גשמי ומוגבל עבור השם יתברך האין-סופי, דבר שאינו מתקבל על השכל האנושי, כפי שאמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש[לד]:

ועתה אלהי ישראל, יאמן נא דבריך אשר דברת לעבדך דוד אבי. כי האמנם ישב אלהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי.

בתוך בית המקדש עצמו מתממש – בתוך העולם הגשמי והמוגבל – השיא של נשיאת ההפכים. לא רק השראת האלקי והאין סופי בבית הגשמי, אלא שגם בתחום הגשמי מתגלה שהמציאות הגבולית אינה כה תקיפה בגבולותיה, והיא ‘מתגמשת’ במקום הקודש: “מקום ארון אינו מן המידה”[לה].

יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך. 

[א] אבות ה,כ.

[ב] איוב לה,יא. וראה עירובין ק,ב.

[ג] ויקרא רבה ט,ג.

[ד] סימן א. אמנם ה’שולחן-ערוך’ – אשר נועד להכריע למעשה ממש, עוד יותר מן ה’טור’, ולהיות “תורה מלשון הוראה” – השמיט את שלוש התכונות הראשונות שבמשנה ופתח: “יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו”. דהיינו, השו”ע השמיט את התכונות הנפשיות הכלליות (“דרך ארץ”) שהן ‘הקדמה’ לתורה, ופתח במידה שהיא הלכתית-תורנית – התגברות כארי לקום בבוקר לתפילה.

[ה]  ביצה כה,ב.

[ו] דניאל פרק ז. ולפי הפירוש המקובל ע”פ חז”ל: אריה – בבל. דב – פרס. נמר – יון. והחיה הרביעית – מלכות אדום. וראה באריכות בספר ‘נר מצוה’ למהר”ל מפראג.

[ז] אסתר רבה פתיחתא ה.

[ח]  וכיוצא בזה פירש היעב”ץ משנה זו: “כי כח האריה גדול מאד מן הנמר, אבל ברוב זריזות הנמר ותחבולותיו ינצח למי שאי אפשר בכחו לנצח”.

[ט] דברים ח,יח.

[י] שמות כ,יז.

[יא] נדרים כ,א.

[יב] על דרך שפירש הטור: “הוי עז כנמר – שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה”.

[יג]  “ומצחך נחושה”, ישעיה מח, ד. והנה מלכות יון נמשלה גם לנחושת (שמות רבה לה,ה), וראה פירוש רש”י על שמות כז,ב שמזבח הנחושת בא “לכפר על עזות מצח שנאמר ומצחך נחושה”.

[יד] יבמות עט,א. וראה חדושי אגדות מהרש”א שם.

[טו] סנהדרין כו,ב.

[טז] תהלים כט,יא.

[יז] זבחים קטז,א.

[יח] שיר השירים רבה א,כג.

[יט] תהלים סב,יב.

[כ] ילק”ש תהלים רמז תשפג.

[כא] רש”י דניאל ז,ו.

[כב] שלוש בחינות אלו של עֹז הם שלשה שלבים של התגלות בכוחות הנפש, מלמטה למעלה: העֹז הראשון מתגלה ב’מוטבע’ שבנפש – כחות העשיה והפעולה הטבעיים, בהם מתגלה העזות הגוברת על החולשה הטבעית בנפש. העֹז השני מתגלה ביכולת ה’מורגש’ שבנפש לשאת מדות ורגשות שונים כאחד. העֹז השלישי מתגלה ב’מושכל’ שבנפש – ביכולת לשאת בשכל השגות סותרות והפכיות זו לזו.

[כג] אבות א,ד. ובתוי”ט שם: “שלפניהם לא הוזכרו זוגות כי היה הא’ לראש בדורו ואין שני לו. מה שא”כ מימות אלו ואילך שנתפרדה החבילה והיו לשנים ראשים”.

[כד] משנה חגיגה ב,ב. ובגמרא טז,א כתבו התוס’ בשם הירושלמי שזו המחלוקת הראשונה שהיתה בישראל.

[כה] עירובין יג,ב.

[כו] חגיגה ג,ב.

[כז] אבות ד,יא.

[כח] כפי שהאריך לבאר ר’ צדוק הכהן מלובלין. ראה למשל “פרי צדיק” מאמרי חנוכה.

[כט] ברכות כח,ב.

[ל] תהלים סט,ג.

[לא] תהלים יט,טו.

[לב] יסודו של הגיון הלב הוא היכולת לאיזון נפשי בין שני רגשות בתוך הלב עצמו – “בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא” – איזון בין בכיה (על הרע שבמציאות) ושמחה (על קרבת ה’) בו זמנית. גם כאן, היכולת לשאת הפכים ברגש נובעת מ’חוש’ יהודי מיוחד, ויתכן רק בעבודת ה’. מתוך ה’חוש’ בבלתי מוגבל, בנשיאת ההפכים, שבפנימיות הלב, גם המח היהודי פועל בהגיון אחר, ותורתם של ישראל מלאה בהפכים של “אלו ואלו דברי אלהים חיים”.

[לג] וראה לקוטי מוהר”ן ל: “כי אי אפשר לעמד להתפלל לפני השם יתברך כי אם על ידי עזות. כי כל אחד לפום מה דמשער בלביה את גדלת הבורא יתברך שמו… איך אפשר לו לעמד ולהתפלל לפניו. ובפרט התפלה שהיא פלאות, דהינו שדוד המערכות. שהמערכות מחיבין כך, וכל כוכב ומזל קבוע על משמרתו ומערכה שלו, כפי מה שסדרם הבורא יתברך שמו, שיהיו קבועים ומסדרים כך וכך, והוא בא בתפלתו ורוצה לסלק המערכות ולעשות פלאות”.

[לד] מלכים א’ ח,כו-כז. ובהמשך שם: “ופנית אל תפלת עבדך” וגו’ – הע-ז להתפלל כנ”ל.

[לה] יומא כא,א.

וראה לקוטי מוהר”ן ל: “כי אי אפשר לעמד להתפלל לפני השם יתברך כי אם על ידי עזות. כי כל אחד לפום מה דמשער בלביה את גדלת הבורא יתברך שמו… איך אפשר לו לעמד ולהתפלל לפניו. ובפרט התפלה שהיא פלאות, דהינו שדוד המערכות. שהמערכות מחיבין כך, וכל כוכב ומזל קבוע על משמרתו ומערכה שלו, כפי מה שסדרם הבורא יתברך שמו, שיהיו קבועים ומסדרים כך וכך, והוא בא בתפלתו ורוצה לסלק המערכות ולעשות פלאות”.

[לה] מלכים א’ ח,כו-כז. ובהמשך שם: “ופנית אל תפלת עבדך” וגו’ – הע-ז להתפלל כנ”ל.

[לו] יומא כא,א.

אהבתם? שתפו את הפוסט:

צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: