עולם כמנהגו נוהג? – ישראל אריאל

רפואת הנפש במועדים

במועדי ישראל יש עידוד ורפואה לחוליי הנפש, כאשר בכל חג טמונה סגולה למחלה אחרת, כפי ששמעתי מפי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א: יום ראשון של פסח – השחרור מקלסטרופוביה, הפחד ממיצרים וממקומות סגורים. שביעי של פסח – השחרור מפאראנויה (מחלת הרדיפה), בטביעת המצרים הרודפים אחרי ישראל. חג השבועות – תיקון החרדות. החרדה, המגיעה עד עצמותה של הנפש, נרפאת על ידי העלאתה ליראת ה', כמו במעמד הר סיני בו נאמר "אל תיראו… ובעבור תהיה יראתו על פניכם". ראש השנה – תיקון המגלומניה, שגעון הגדלות, על ידי המלכת ה'.יום הכפורים – תיקון האובססיה, ההתנהגות הכפייתית, על ידי תשובה בכלל וע"י התרת נדרים בפרט. סוכות – תיקון המאניה–דיפרסיה טלטלה בין שמחה ועצב קיצוניים. שכן סוכות הוא שלמות השמחה אך כלול בו יחס מתקן לעצב, שהרי החג רווי באוירת תשובה ובריח סתיו ובו קוראים מגילת קהלת. פורים – תיקון הסכיזופרניה, פיצול האישיות, בהצלה מהמן שרצה לנצל את הגורל המראה פנים לכאן ולכאן, וכל ענין החג הוא ההכרעה המוחלטת נגד הרע, עד כדי היכולת להפכו לטוב.

ומהו עניינו של חנוכה? חג זה בא לרפא ממחלה מיוחדת, מחלה שאינה מוזכרת אצל הפסיכולוגים, ורק היהודים חשים אותה כמחלה, זוהי המחלה להיות נורמלי לחלוטין…

חנוכה של אדם הראשון

בגמרא (עבודה זרה ח,א) מצוי מאמר חז"ל אשר נראה כי עוסק בהיבט הזה:

לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.

אמנם הדבר לא נאמר במפורש, אבל נראה בעליל כי בעצם נושא הדיון הוא חג החנוכה (כפי שהצביעו כמה תלידי-חכמים בדור האחרון). יום התקופה – היום הקצר בשנה – חל בממוצע בא' טבת, ופירוש הדבר שחנוכה מתפרש על פני הימים שלפני ואחרי יום התקופה. אף ידועה המחלוקת אם מוסיף והולך במספר הנרות או פוחת והולך, מה שמזכיר את הימים המחשיכים והולכים ואת הימים המאירים והולכים. גם מצאנו כי ימי התענית והחורבן יהפכו לששון ולשמחה, ואם לעתיד לבוא ננהג גם כבית הלל וגם כבית שמאי, במקביל למנהגו של אדם הראשון, הרי שחג החנוכה יסתיים בעשרה בטבת (אף יצויין שאותו חג כפול שנהגו לשם עבודה זרה, נוהג אצלם בחלקו אף בימינו, מעשרים וחמשה בספט' עד האחד בינואר).

ולא רק שמסגרת הסיפור מזכירה את חנוכה, אלא שגם האווירה שבו מהדהדת לנו את אווירת החג. היוונים לא החריבו, אלא טימאו וחיללו, "הוציאו את הרוח מן המפרשים". בדומה לאותם עובדי עבודה-זרה, אשר נתנו פרשנות מחודשת לתגלית של אדם הראשון, ובחוגגם את "מנהגו של עולם" 'הרגו' את שמחתו של אדם הראשון – כך אף היוונים. הללו השאירו את המקדש על מכונו, ורק התאמצו לבולל את ישראל, ואת יופיו של המקדש, בתוך תרבות עולמית חדשה, מלאת שביעות רצון עצמית, שפרחה אז, ורצתה להתכחש לכל תביעה והכוונה אלקית, אשר הן נשמת אפו של הקיום היהודי.

ובכן, באמת יש לברר, האם "עולם כמנהגו נוהג" זהו מצב של קידוש השם – באשר דרך הבריאה נודע לנו על אחדותו ועקביותו של בוראה – או שמא זהו מצב של חילול השם, באשר הקביעות לועגת לרצון, למאמצי ההשתנות ולצפיות להשתנות, כפי שנראה כי הטבע אדיש לבחירתו של האדם בטוב או ברע?

מעלת החכמה וחסרונה

כדי להתבונן בענין, נזכיר כי בספרים הקדושים מובא ששמונת ימי החנוכה (בחינת ימי מילה) מסוגלים לתקן את "ערלת השפתיים". ולכאורה הוא פלא, שהרי אנו רגילים לקשר את חנוכה לאור ולעינים, ומה לזה ולשפתיים?

ובכן, אור ועינים הם ביטוי של חכמה. היושב בחושך אינו יודע להסביר מהם כל הדברים שבא איתם במגע, עד שנדלק אור והכל נהיה מובן. אף האדם המצוי בתוך עולם מרובה תופעות לבלי קץ, ומצליח לזהות בתוך כל זה חוקים עקביים – עיניו אורות משמחה. שמחה זו אינה רק שביעות רצון על כך ששוב לא יופתע, ששוב לא יהא חלש ופגיע כל-כך, מפני שכעת יודע הוא לקדם את פני הרעה, ואף מבין טוב יותר כיצד לנצל את הטבע לטובתו – אלא יש כאן שמחה מהותית וקיומית הרבה יותר:

ידיעת החוקים נותנת תחושה של שייכות למקור הבריאה; כיוון שהכל מתנהל על פי חוק, נראה שמקור הכל הוא מין שכל, ממש מעין השכל שלי – אני האדם המגלה את החוקים – ואף כי יש פער וכו', בכל זאת נדמה ששנינו מאותו המין. כביכול אם הייתי נעשה שכלי יותר ויותר, אזי הייתי מתמזג עם ה"שכל הפועל", עם איזושהי אמת מוחלטת שבהכרח נגזר ממנה כל מה שקיים.

אלא שעל פניו, בעיני ישראל, אור מסוג זה הוא חֹשך, שכחת ה' והכחשתו. שכן, בעולם כזה אין מקום להתאמץ לפרוץ מעצמך ולפנות אל מי שמעבר לך, אלא רק לחיות באופן יותר ויותר 'מתאים' ו'נכון'; ובעיקר, זהו עולם שלא עומד מאחוריו בורא שבראו ברצון, מתוך חפץ במישהו אשר המגע עמו פירושו פריצה ודילוג כביכול מתוך עצמו כדי להתיחס אליו, אלא זהו עולם שנאצל ממקורו כתוצאה הכרחית בדרך ממילא. על עולם כזה אין שואלים מי בראו, אלא ממה נברא.

בכל זאת, אי-אפשר לומר שאנו היהודים מעונינים בתמונת עולם של תוהו, עולם גדוש הפתעות ללא חוקים וסדרים, שהרי אנו מתפעלים מעושה מעשה בראשית ממש כאדם הראשון. אכן, גם אנו מודים בחוקים (ומודים עליהם), אבל אנו תופשים אותם כשפה, כאמצעי התקשרות.

הסרת ערלת השפתיים

פירוש: דיבור זקוק לכללי שפה, ורק במסגרת הבטחון שחשים השניים הנשענים על כללים מוסכמים, יכולים הם לחדש זה לזה. אף עיצוב פני ה' דרך הבריאה בכלל, ודרך צלם האלקים בפרט (וצלם הריהו תבנית חקוקה), ועיצוב האדם בתוך אותן מסגרות של טבע ושל תרבות בסיסית ("האלקים עשה את האדם ישר"), הם המאפשרים תקשורת ומגע בין השניים. אולם עצם המגע, ועצם התקשורת, הם הדיבור המתחדש, הפניה הנובעת ממעמקי המתבטא, ואוי לו לעולם שרק מחשבים מדברים בו אוטומטית זה עם זה דיבורים מתוכנתים מראש. לכן כל שפה חיה גדושה ביוצאים-מן-הכלל. הללו מבטאים את חיותה, ומעידים על החופש העומד ביסוד היווצרותה (בחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"). כמוה אף הניסים הפוקדים את הטבע, מעידים שהטבע אינו מוחלט, אלא כלי הבעה ליוצר להציג עצמו בפני יצוריו.

על כן בחנוכה אפשר לשוב ולחגוג עם אדם הראשון. הלה שמח על היציבות והממשות שהעניק לו ה', ובניו שקלקלו גררו את היציבות הזאת להתעלמות מן ה'. הנס של חנוכה, המערער את הנורמליות, השיב ליציבות האנושית את כבודה. מעתה אין זו יציבות של התעלמות, אלא של בן-שיח המסוגל להבין את ה', אף לחדש מכח הבנה זו אור תורה-שבעל-פה. בחנוכה משתחרר הדיבור, וחי את עצמו כמפגש וזיווג, כי אור הנרות, אשר אינו אור השמש הקבועה, אלא "נר ה' נשמת אדם", מאיר לו את העולם העומד נכחו במבט נפשי וחי.

ונסיים בגימטריא (גם היא מאת מורי הנ"ל) שאפשר לומר עליה כי "אינה ממנהגו של עולם": עולם כמנהגו נֹהג = חֹשך, "וחֹשך – זו מלכות יון" (בראשית רבה ב, ד). אמנם זהו הפשט החיצוני, אבל, כאמור, טמונה בחשכה הזאת של החוק מעלה גדולה של הבעת ה' את עצמו כמחוקק; וראה זה פלא, כי עולם כמנהגו נֹהג במילוי (כלומר במילוי האותיות, למשל: ע = עין = 130) עולה בדיוק חֹשךבמילוי! מספר זה עולה גם כמספר הביטוי יתרון האור" – "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" – וגם "חֹשך ענן וערפל", ביטויים המורים שיש בחושך מעבר לפשוטו.