צריך לזכור את מגמת השלום הכללית, וצריך לדעת להלחם באויב עד כלותו.
פרשת חקת היא פרשת המעבר בין דור המדבר לדור באי-הארץ. הדור החדש, בהנהגת משה רבינו, פותח את פרק המלחמות והכיבוש בעבר-הירדן המזרחי.
נתבונן במלחמת הכיבוש הראשונה, מול סיחון מלך האמורי (כפי הכתוב בפרשתנו ובפרשת דברים). המלחמה הזו מתחילה ביזמה של שלום: משה שולח אל סיחון "דברי שלום" – "אעברה בארצך.. בדרך המלך נלך" – ורק כאשר בקשת ישראל נדחית, באה המלחמה: "ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו… וילחם בישראל. ויכהו ישראל לפי חרב".
לפי חז"ל, משה פתח בהצעת שלום אך על פי שלא נצטוה על כך בפירוש: "אף על פי שלא ציווני המקום לקרא לשלום לסיחון.." (רש"י דברים ב, כו). מדוע באמת כל כך חשוב לקרוא תחילה לשלום?
לתקן עולם
חשוב לפתוח בדברי שלום בכדי להבהיר את היחס העקרוני לאומות העולם. השאיפה הכללית היא "לתקן עולם במלכות ש-די" – כמו שיהיה לעתיד לבוא כאשר "וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות" מתוך ההכרה בה' אלקי ישראל. לכן, תמיד אנו מעדיפים את האפשרות שעוד לפני שמתחיל סכסוך בינינו לבין אומה מסוימת, יפתר הענין בדרכי שלום (אך ללא כל ויתורים על המטרות שברצוננו להשיג).
מלכתחילה אין לנו ענין במלחמה עצמה. המלחמה באה תמיד כאילוץ, כשהגויים עצמם סגרו את "חלון ההזדמנויות" ולא היו מוכנים להשלמה, או נגד אותם הגוים שכבר עומדים עלינו לכלותנו. בכל מלחמה שאנו יוזמים, נשוב ונזכיר מתחילה, לנו ולעולם, כי אנו חפצים בתיקונם ולא בכליונם, וכמו שפוסק הרמב"ם: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום" (הלכות מלכים ו, א).
לפעמים, יתכן שהנסיון להשלים הוא נאיבי ולא-מציאותי, אבל ממשה רבינו למדנו שפעם אחת צריך "לתת צ'אנס" ולומר שפנינו לשלום. לפני שבאים במגע, שמתחילים להסתכסך, יש להזכיר את המגמה הכללית שלנו, "דברי שלום".
"עת מלחמה"
אך כשם שחשוב ללמוד מהנסיון של משה לפתוח ב"דברי שלום", כך חשוב ללמוד מהמשך הדרך. כאשר סיחון אינו נענה בחיוב להצעת השלום, והוא אוסף את עמו למלחמה, משה אינו מתמהמה ויוצא להלחם בו. אז המלחמה היא "עד הסוף": "ונך אותו ואת בניו ואת כל עמו. ונלכוד את כל עריו.. ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף, לא השארנו שריד" (כיון שמדובר באמורי, משבעת העמים שעליהם נצטוינו "לא תחיה כל נשמה"). המלחמה היא תקיפה ונחרצת ובלי פשרות, אין הנחות!
הוי אומר, כשמתברר שהאומה העומדת בפנינו אינה שייכת לאותו עתיד עליו אנו חולמים, אינה רוצה להצטרף לחזון של עם ישראל ואף יוצאת להלחם בנו, אז עלינו להבין עם מי יש לנו עסק, לחזור מהר למציאות ולשלוף את החרב מנדנה, "כותו איתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים" (יואל ד, י). ועכשיו, במלחמה כמו במלחמה, יש לפעול בכל הכח. זוהי "עת מלחמה" ולכן "עת להרוג".
ויותר עמוק: אותה הקריאה הראשונית לשלום, אותה התזכורת על המגמה הכללית – היא הנותנת לנו כעת את התוקף להלחם כראוי. היהודי הזכיר לעצמו בתחילה כי הוא רוצה את גן-העדן, וכעת מסתכל הוא במבט מפוכח על העולם הזה ומחליט: להלחם בכל הכח.
"הַצילו את השלום"
אמנם בין "דברי השלום" של משה לבין מושג ה"שלום" כפי שמשתמשים בו היום, גדול המרחק כרחוק מזרח ממערב. התכונה היהודית לבקש שלום הפכה היום לגולם הקם על יוצרו ולאליל חדש התובע קרבנות-אדם. אך דוקא משום כך, עלינו "להציל את השלום", להציל את מושג השלום מן השבי העמוק שנפל לתוכו ולהחזיר אותו למקורו האמיתי:
נקודת-האמת בבקשת השלום היא התזכורת הכללית שאין רצוננו במלחמה לשם מלחמה, שבטוחים אנו כי יום יבוא והמלחמות יעברו מן הארץ, ואף פונים אנו אל האומות בהצעה להצטרף למגמה הזו. אכן, הצעת השלום אינה הצעה ותרנית, אלא רצון להגיע בדרכי שלום אל המטרה השלמה. לכן הצעת השלום כוללת גם תביעה ברורה של כל המגיע לנו מצד האמת והצדק, ולכן כוללת היא גם אתהאיום הברור כי הבוחר במלחמה יקבל מלחמה: "הרוצה להשלים –ישלים. הרוצה לעשות מלחמה – יעשה מלחמה" (ראה הלכות מלכים ו, ה).
לאחר שנזכיר את מגמת השלום הזו, נשוב ונביט במציאות ביושר ובאומץ; אם נראה כי מי שעומד מולנו פונה למלחמה – "אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה" – נדע גם אנו להלחם בו בכל התוקף. לא נשלה את עצמנו לרגע כי ניתן להתפשר עם מי שיוצא נגדנו וכל כוונתו להלחם בנו, לגזול מאתנו את הארץ ולזרוק אותנו לים, ומיד נצא להלחם בו, כדבר התורה "הבא להרגך השכם להרגו". ולא נרתע מלומר את דברי דוד מלך ישראל: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" (תהלים יח, לח).
