יחודו של איש יהודי – הרב יצחק שפירא

מגילת אסתר היא סיפור המאבק באנטישמיות. מול מרדכי היהודי עומד המן הרשע המבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, עד שמתהפך הגלגל והיהודים עושים בשונאיהם כרצונם. הסיפור הזה מתחיל בפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי", בתחילת פרק ב' במגילת אסתר.

אמנם בפרק א' של המגילה נראה ש"הנקודה היהודית" אינה נמצאת כלל. לכאורה, זהו רק "סיפור הרקע" המהווה מעין הקדמה למעשה עצמו. כאן אנו קוראים על המשתאות והחינגאות שערך המלך אחשורוש ועל המעשה במלכה ושתי – אך אין אף מילה אחת על היהודים.

ובכן, מהו באמת מקומם של היהודים בחלק הזה של המעשה? – הנה עורך אחשורוש משתה "לכלהעם הנמצאים בשושן הבירה", ומכיון שאנו יודעים מהמשך המגילה שבשושן יושבים גם יהודים רבים, הרי שגם הם בין המוזמנים לסעודה. ואכן, חז"ל אומרים שגם היהודים השתתפו ו"נהנו מסעודתו של אותו רשע". דוקא העובדה שהיהודים אינם נזכרים כאן בפירוש, מדגישה את מקומם האמיתי – שקועים עמוק בתוככי התרבות הפרסית! אם כן, פרק א' במגילה אינו נקי מיהודים, הוא נקי מיהדות!

כלים מכלים שונים

בכדי להבין יותר את משמעות המשתה, נעבור לרגע מפרס הרחוקה אל ארצנו הקטנה. לפי חז"ל, מעשה המגילה מתרחש לאחר תחילת "שיבת ציון", וזהו סדר הדברים[1]: בתחילה, לאחר הצהרת כורש מלך פרס, עלו עשרות-אלפי יהודים לארץ, התיישבו בארץ יהודה, ובתוך זמן קצר בנו מחדש את המזבח בהר הבית וחדשו את עבודת הקרבנות. לאחר מכן, החלו העולים לייסד את בנין המקדשעצמו, אך אז התעוררו הגויים, "צרי יהודה ובנימין", והפריעו לבנין הבית. המפריעים שלחו אגרות שטנה למלכי פרס – ביניהם אחשורוש – ובהן הוסבר שתוכניות היהודים לבנין בית-המקדש הן ממש "חומר נפץ העלול להצית את המזרח התיכון כולו". ואכן, בהוראת השלטונות, הופסק בנין המקדש במשך שמונה-עשרה שנים – ובאותן השנים מתרחש מעשה מגילת-אסתר!

וכעת נשוב לחצר המלך אחשורוש. אחשורוש, העומד בראש המעצמה העולמית השלטת, החליט שבכדי להגיע לשקט באזור, ראוי להשאיר את המצב בהר הבית ללא שנוי, לשמור על "הסטטוס קוו". יש להסביר ליהודים יפה-יפה שמוטב להם לשכוח מהתוכניות המשיחיות של בנין המקדש, ובכך יבוא הקץ לסכסוך הדמים עם עמי האזור. כעת, לאחר שנפתר הסכסוך, ניתן לחגוג את "עידן השלום". אז נערך משתה גדול לכל שרי מאה-ועשרים-ושבע המדינות – ביניהם מן-הסתם גם נציגי "מדינת יהודה" – ומשתה נוסף שאליו מוזמנים כל היהודים הנמצאים בעיר הממלכה. זוהי התכנית: ישבו כולם יחד – כל עמי העולם, וגם היהודים – ישתו קצת יין, ויראו את מיטב האומנים בתכנית עשירה… ממש אידיליה, "שבת אחים גם יחד"…

לזה מוסיפים חז"ל עוד פרטים חשובים: במהלך המשתה, מוציא אחשורוש לראוה את כלי המקדש – "והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים – ציוה להשקותם בכלי הזהב של בית המקדש שהביא נבוכדנצאר הרשע מירושלים"[2]. ואחשורוש עצמו – הוא לובש לעיני כל את בגדי הכהן-הגדול שנלקחו בשבי בחורבן הבית: "בהראותו את עושר כבוד מלכותו – מלמד שלבש בגדי כהונה"[3]. ואת כל זה רואים היהודים הנמצאים במשתה! לחלקם ודאי זהו מראה קשה, אך עם קצת יין… הכל עובר. לאט-לאט מתרגלים לרעיון שאפשר לטשטש את היחוד היהודי, לזנוח את חלום בית המקדש, ולהוריד את הסייגים שבין יהודי לגוי. על זה אמרו רבותינו: "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע"[4]. מילא להשתתף בסעודה כזו, אבל להנות ממנה?!

היהודי שקלקל את התמונה

אך הנה מופיע הגורם שיוצר 'פרובוקציה' ומקלקל את כל הסיפור הנחמד…

"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי". מתבלט לו טיפוס יהודי–יחודי, שמדגיש דוקא את השונה והמבדיל בין היהודי לגוי, "למה נקרא יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"[5]. זהו כנראה "איש ימיני"-קיצוני, איש "אשר לא יכרע ולא ישתחוה" ובכך הוא יכול לסבך את עם ישראל כולו. ואכן, בדיקה במאגר המידע המסווג אשר בספר עזרא מגלה שאותו מרדכי נמצא ברשימות העולים לארץ ישראל, אותם עולים שמטרתם היתה לבנות את המקדש[6]. גם בשבתו בפרס, מציג איש זה את עצמו כתושב זמני "אשר הגלה מירושלים", במקום להסתגל ולשנות את כתובתו לשושן הבירה.

ובכן, מרדכי באמת סיבך את כולם בסכנה נוראה, ורק ברגע האחרון התבטלה הגזרה הרעה בנס, ו"ליהודים היתה אורה ושמחה"…

לקח המגילה לדורות

ולבסוף, יותר ברצינות: מה באמת עורר את גל האנטישמיות – מרדכי היהודי שלא כרע ולא השתחוה, או אולי דוקא אותם היהודים שהשתתפו בסעודה?!

אכן, אם באמת ניתן היה לאבד את היחוד היהודי – אזי היתה נעלמת גם שנאת-היהודים, אחת ולתמיד. אך היחוד היהודי אינו נעלם לעולם, תמיד יהיה היהודי שאינו מוותר עליו, ותמיד יבוא גם הצורר המזהה אותו ורוצה להשמידו. לכן מוטב לנהוג מתחילה כ"איש יהודי" הגאה ביהדותו, ולא להזדקק לגלות את יחודנו רק בדרך הקשה, לאחר שהצורר התורן קם להורגנו.

ובאשר לנו, כיום הזה: המדינה הקטנה שהקימו היהודים חייבת להבין שויתור על מרכיבי הזהות היהודית – כמו היחוד היהודי וחלום-המקדש – לא יביא לכל פתרון של ממש. הניסיון להשתלב במרחב ולהיות "עם נורמלי ככל הגויים", אינו מתאים לעם ישראל. ניתן אולי להשלות את עצמנו לזמן-מה שקיימת אופציה ללכת בכיוון ההתבוללות – להפוך ל"מדינת כל אזרחיה" ולוותר על המקום המיועד למקדש – אך באמת יש לנו יעוד מיוחד שלעולם לא נוכל להתכחש אליו, ויעוד זה הוא שיביא את הבשורה האמיתית גם לכל עמי העולם.

[1] ראה למשל פירוש רש"י בתחילת ספר עזרא.

[2] תרגום למגילת אסתר א,ז (מתורגם).

[3] מגילה יב,א.

[4] שם. "שונאיהן של ישראל" הכוונה כאן לישראל עצמם, בלשון סגי נהור.

[5] מגילה יג,א.

[6] עזרא ב,ב.