השקד בהילוך מהיר – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" – המופת הזה חותם את שורת האירועים בפרשת קרח, לאחר שהארץ פתחה את פיה ובלעה את עדת קרח, לאחר שהאש שרפה את מאתים-וחמשים מקריבי הקטרת, ולאחר המגפה שכילתה בבת-אחת אלפים מישראל. המטה הפורח זוכה למקום של כבוד לדורות – הוא ניתן למשמרת ליד ארון-הברית בתוך קדש-הקדשים.

מה אומר לנו המקל הפורח? תחילה נשים לב שהקב"ה אומר על מבחן המטות "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח", אך בתוצאה מסופר שהמטה לא רק פרח אלא "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים", תהליך בן שלשה שלבים – הפריחה; הציץ – הוא תחילת הפרי לאחר שהפרח נופל; ולבסוף הפרי עצמו. אם כן, הנס הוא כפול: בעצם העובדה שהמקל היבש מתעורר לחיים (כאשר המטות האחרים שהיו לצידו נותרו כשהיו), ובכך שהפרח הופך לציץ והציץ לפרי.

             השקד הזריז

עוד אנו למדים שלא מדובר בעץ אלמוני, אלא בעץ השקד. לא ברור האם המטה של אהרן היה באמת עשוי מעץ שקד, או שזהו חלק מהנס[א]. איך שלא יהיה, אם הפרט הזה כתוב בתורה ודאי יש לו משמעות. על כך אנו יכולים ללמוד ב"גזרה שוה" מירמיהו הנביא (מצאצאי אהרן הכהן), שבנבואתו הראשונה[ב] הוא רואה "מקל שקד", וה' מפרש לו את המראה "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" – השקד הוא סמל הזריזות: גם מבחינה לשונית, כמשמעות השרש שקד, וגם בהיותו "עץ זריז", כפירוש רש"י "השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי". גם אצלנו מפרש רש"י: "ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא". אכן, מי לא מכיר את פריחת השקד בארצנו, כאשר החורף עדיין בעיצומו, העצים כולם ערומים ומתחפרים באדמה ורק השקד צובע את ההרים בלבן-ורוד נהדר… אגב, האזכור הנוסף של השקד בתורה הוא ברשימת הדברים "מזמרת הארץ"[ג] ששולח יעקב אבינו לשליט מצרים (הוא יוסף), ללמדנו שהשקד קשור לשבח ארץ ישראל.

חז"ל מוסיפים שזריזותו של השקד מתבטאת גם בזמן הקצר בין הפרח לפרי, "השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום", ובהקשר של נבואת ירמיהו, הרמז הוא לעשרים ואחד הימים בין המצרים, בין י"ז בתמוז לתשעה באב, כמו שמפרש רש"י בירמיה.

             חיבור הנס והטבע

אם נצרף את כל הפרטים האלה, נראה שהנס של המקל הפורח מתייחד בכך שהוא דווקא קרוב לטבע! לא מדובר בברזל פורח אלא בעץ שהחליט לפרוח; גם המשך התהליך התרחש אמנם במהירות נפלאה, אבל סוף סוף זהו תהליך טבעי – פרח-ציץ-פרי – אלא שהוא נעשה "בהילוך מהיר"; ובנוסף לכל זה, מדובר בעץ שתכונתו הטבעית היא הזריזות, אלא שכאן הוא היה סוּפֶּר-זריז…

הנס הזה שונה מכל הניסים שהתרגלנו אליהם מיציאת מצרים ועד עכשיו. בדרך כלל, מודגש שהנס סותר את הטבע, וכך אין ספק בהיותו נס ופלא (כמו אליהו הנביא שמצווה לשפוך מים על המזבח לפני שתרד האש מן השמים). ואילו המטה הפורח הוא בסך-הכל מעין "זריקת זרוז" שמאיצה תהליך טבעי. אכן, הרבי מליובאוויטש[ד] מסביר שבמטה הפורח יש משהו יותר מנס רגיל, משום שהוא חיבור של הנס והטבע! עד כאן, הניסים 'שברו' את הטבע – הממד הניסי התפרץ לתוך העולם, לעג לחוקי הטבע ובכלל "לא ספר אותם". לכן הניסים באו תמיד בדרך של 'דילוג', בבת אחת, "זבנג וגמרנו" – כמו המטה שנהפך לנחש וכמו עשר המכות שניחתות על מצרים ברגע אחד. וכאן, לעומת זאת, מדובר בתהליך, המטה פרח, הפרח נפל ויצא הציץ והציץ נגמל והפך לפרי – אמנם בזריזות נפלאה, אבל בכל שלבי הגידול הטבעיים (שאם נראה אותם שוב בהילוך איטי, slow motion, הכל יראה טבעי לגמרי).

מדברי הרבי עולה נקודה חשובה, שרק בזכות החיבור הזה בין הנס והטבע יכולים לצאת פירותאמיתיים! אם הממד הניסי 'אונס' את מציאות הטבע, משתלט על המגרש ופועל רק לפי הכללים שלו – אז הטבע אינו שותף במה שקורה, ולכן בממד הטבעי לא מתרחש שינוי ממשי, ולאחר שהנס יעבור, הטבע יחזור לקדמותו ולא יצמיח משהו חדש. לכל היותר ישאר פרח יפה, אבל לא פרי של ממש, בשל ועסיסי שאפשר לנגוס בו. אבל כיון שהנס מתחבר לטבע ופועל ב'שפה' הטבעית, אזי הטבע עצמו נעשה שותף מלא במתרחש ונוצר תהליך של צמיחה טבעית וניסית גם יחד, שבסופו מגיע הפרי (לא סוכריה מלאכותית בטעם פירות, שברכתה "שהכל נהיה בדברו", אלא "בורא פרי העץ" ממש).

בעומק, הנס והטבע הם כמו זכר ונקבה, ולכן פעולה ניסית ללא שיתוף הטבע אינה יכולה להצמיח פירות, כמו שבעולם של גברים אין ילדים. רק חיבור הנס והטבע מהווה 'זיווג' בין הזכר והנקבה, ואז יכול להקלט בתוך הרחם של האשה ולד בר-קיימא.

             זריזות במתינות

לנס של פריחת השקד יש משמעות עמוקה גם בעבודת הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו. מובא בשם הבעל-שם-טוב[ה] שאחת התכונות החשובות ביותר של החסיד האמיתי היא "זריזות במתינות". אנו רגילים לשמוע על שבחי הזריזות וגנות העצלות, "חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ"[ו], "זריזים מקדימים למצוות". אך הזריז עלול לדלג על שלבים, ולפעול ללא שיקול דעת מספיק. הזריזות חייבת איזון נכון, שלא תהפך לפזיזות. לכן צריך שהזריזות 'תתלבש' בתוך המתינות, הזריזות תהיה כמו האור(במהירות האור), והמתינות תהיה הכלי המתאים, לא לוותר על אף פרט ואף שלב, מתוך תשומת-לב מלאה לכל צעד. הדרך הטובה ביותר להבין את השילוב הנפלא הזה היא מתוך דוגמא חיה. כך למשל, אלו מאיתנו שזכו לראות את הרבי מליובאוויטש יודעים שאין זריז כמותו ואין מתון כמותו!

בהקשר של השקד, הפעולה הניסית היא מהירה והחלטית, זריזות מאין כמוה, אבל הזריזות הזו מתלבשת בתוך התהליך הטבעי, מבלי לדלג ולאבד דבר. אכן, המשמעות הרגילה (גם היום) של הפועל שקד הוא ההתמדה, "לשקֹד על דלתֹתי יום יום"[ז], וכמו שמפרש הרד"ק את הפעל שקד: "המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר"[ח] – ממש השילוב של זריזות במתינות.

השקד אצלנו מסמן את בחירת ה' באהרן הכהן. אכן, "כהנים זריזים הם", זריזים בעבודתם בבית המקדש, זריזים בהשכנת שלום בישראל ובהורדת שפע הברכה בברכת כהנים[ט]. ובדרך הרמז: שלשת השלבים בנס השקד, פרח ציץ פרי, עולים בגימטריא שלש פעמים אהרן, דהיינו שזהו הערך הממוצע של כל מלה. אם נחבר את שתי התכונות, זריזות ועוד מתינות – נקבל פעמיים פרח ציץ פרי (כלומר שש פעמיםאהרן), דהיינו שזהו הממוצע של זוג המושגים.

                 גאולה זריזה

חיבור הנס והטבע הוא מסימני הגאולה האמיתית והשלמה. ביציאת מצרים, הניסים 'שברו' את הטבע; בבת אחת, כהרף עין, מוחלף המסך הטבעי והתפאורה משתנה לעולם של נס. עם כל גודלם וחשיבותם של הניסים, מתברר שגאולה הניסית לבדה איננה מספיקה – כי הטבע עצמו עדיין "נשאר מבחוץ", פשוט מדלגים מעליו… וכך אין פרי אמיתי וקיים לעד.

לעומת זאת, ניתן לחשוב על תהליך טבעי רגיל, אבל תהליך כזה לוקח הרבה זמן, שלב אחרי שלב ונראה שלעולם לא מצליחים להגיע אל התכלית, ובינתיים אנחנו מחכים למשיח והנשמה כמעט יוצאת…

אבל יש דרך שלישית: חיבור הנס והטבע! כך אנו אוחזים בשני הקצוות ומרוויחים מכל הכיוונים. הנס לא מדלג על הטבע, אלא 'מתלבש' בתוכו ופועל דרכו, "כאשר יהיה האופַן בתוך האופן"[י]. הנס הוא גילוי אלוקות, אבל הגילוי הזה חודר לגמרי לתוך הטבע, ובזריזות נפלאה – כעץ השקד השוקד – הוא עובר את כל התהליך הטבעי, שלב אחרי שלב, מפרח לציץ ומציץ לפרי בשל. והרי כולנו נקראים "ממלכת כהנים" ויש בנו את אותה זריזות-במתינות של אהרן הכהן[יא].

במלים אחרות, ה'נוסחה' המשיחית היא חיבור של "אורות דתוהו" בתוך "כלים דתיקון"[יב]. ההופעה הניסית היא, יחסית, כאור גדול של 'תוהו', השובר את המציאות ונשבר בעצמו, ואילו עולם הטבע וחוקיו הם "כלים דתיקון". חיבור הנס והטבע, הזריזות והמתינות, מחבר את עוצמת ה'תוהו' המתפרץ, עם כלי ה'תיקון' שדרכם מתלבש הנס בתוך הטבע, עד שלבסוף יוצא פרי אמיתי ומתוק.

זהו הכלל הגדול לעבודת ה' ולהצלחה בחיים של כל פרט, וזהו סוד הגאולה הזריזה והשלמה.

מתוך שיעור כ"ו סיון תשס"ז

[א] ראה בפירוש הראב"ע.

[ב] ירמיה א, יא.

[ג] בראשית מג, יא.

[ד] התוועדויות תנש"א ח"ג עמ' 396, וראה עוד לקוטי שיחות חכ"ג פרשת קרח (א).

[ה] הוספות לכתר שם טוב עמוד קי, וראה בספרנו מודעות טבעית עמ' נז.

[ו] תהלים קיט, ס.

[ז] משלי ח, לד. ראב"ע: "על ההרגל והקביעות בבתי החכמה".

[ח] ספר השרשים, שקד.

[ט] ראה לקוטי תורה נה, ג ד"ה והנה פרח מטה אהרן. הראשון שנקרא כהן הוא אברהם אבינו, "אתה כהן לעולם" (תהלים קי, ד), וכן אברהם הוא סמל הזריזות, וממנו למדו חז"ל "שזריזים מקדימים למצוות". בת זוגו של אברהם אבינו, הזריז, היא שרה אמנו, המתונה – כך שזהו הזיווג האידיאלי של "זריזות במתינות".

[י] יחזקאל א, טז, בתיאור "מעשה מרכבה", ופירש המגיד מקאזניץ שהכוונה להנהגה הנסית בתוך ההנהגה הטבעית (עבודת ישראל פרשת נח, ועוד). עוד יש לרמוז: אופן = קבלה, והיינו שתורת הקבלה הראשונה (שהגיעה לשיאה אצל הרמ"ק) צריכה להתלבש בתוך קבלת האר"י, כמו שאמר האר"י שהקבלה שלו היא בבחינת 'תיקון' לעומת הקבלה הראשונה שהיתה בבחינת 'תוהו', וכמו שאנו מבארים כאן על התלבשות 'אורות דתוהו' ב'כלים דתיקון'. גם קבלת האר"י עצמה צריכה להתלבש בתוך קבלת הבעש"ט, ובתוך "התורה החדשה" שיגלה מלך המשיח, שתהיה "באופןהמתקבל [מלשון קבלה]"  לגמרי בתוך עולם הטבע, כשילוב הנס והטבע.

[יא] על הכהנים נאמר שמצד אחד הם "שלוחי דרחמנא [שלוחי ה']" ומצד שני "שלוחי דידן [שלוחים שלנו, של ישראל]". כשליח של ה', הכהן פועל בזריזות, כמעט בדרך נס, וכשליח שלנו הכהן פועל במתינות ובדרך הטבע.

[יב] כדברי הרבי מליובאוויטש בשיחת כ"ח ניסן תנש"א, וראה בספרנו בעתה אחישנה עמוד עג.