המיוחד בפסח מצרים לעומת שאר הקרבנות
בקריאה ראשונה של סיפור יציאת-מצרים, יכולה לעלות תמיהה בהקשר לפסח מצרים:
מטרת היציאה
ליציאה ממצרים יש מטרה המוגדרת "באופן רשמי" בפני פרעה: לעבוד את ה' במדבר. בתחילת שליחותו של משה רבינו, ה' מצוהו: "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו"[1]. כך עשה משה, אשר העלה בפני פרעה את הבקשה-דרישה הזו שוב ושוב, פעמים באריכות ופעמים בקיצור, "שלח עמי ויעבדוני". כאשר פרעה נכנע במקצת והציע "לכו זבחו לאלהיכם בארץ" – ולא במדבר – השיב משה: "לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו. הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?". מאוחר יותר, משה עומד על כך שבכדי לזבוח לה' במדבר צריך ש"בנערנו ובזקננו נלך. בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך".
אם כן, יש כאן הסבר מושלם לשם מה רוצים ישראל לצאת ממצרים למדבר. ואכן, לאחר מכת בכורות נכנע פרעה "ויאמר קומו צאו מתוך עמי.. ולכו עבדו את ה' כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו" – ברור שפרעה מתיר כעת לישראל לקיים את אותה תוכנית שמשה דרש ממנו כל הזמן: לעבוד את ה' במדבר. יתכן אמנם שפרעה חשד שיש כאן יציאה מסוג אחר, יציאה שלא על-מנת לחזור, אבל באופן רשמי הוא מדבר על אותה דרישה שהוצבה בפניו – "כדברכם".
התמיהה
אך לכאורה קיים קושי הגיוני על מהלך הדברים: הרי בארבעה-עשר בניסן בין הערבים שחטו כל קהל עדת ישראל את הפסח, ובלילה שלאחריו אכלו אותו צלי-אש, וכל זה בתוך בתיהם שבמצרים! אם כן, התבטלה כל העילה הרשמית לבקשת היציאה ממצרים, שהרי אפשר לזבוח כאן בתוך הארץ ואין כל צורך לצאת למדבר. כעת התברר שהנימוק "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" פשוט כבר לא קיים. אם כן, כיצד פרעה ממשיך ו"קונה" את הסיפור הזה?
[שאלה זו ניתן היה ליישב אם נאמר כדעת הראב"ע ששחיטת הפסח ואכילתו נעשו בסתר[2], אך זה נראה דחוק, ובוודאי אינו עולה בקנה אחד עם דברי חז"ל במדרשים ששחיטת הפסח וצלייתו נעשתה דוקא בפרהסיא[3] . אלא שאולי יש לחלק בין פרהסיא בפתחי הבתים לבין התכנסות ציבורית ברחובה של עיר.]
מעבר לכך יש לשאול: הרי הסיפור על עבודת ה' במדבר אינו רק 'תירוץ' עבור פרעה. ה' אומר למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה [הר חורב]", וכיון ש'עבודה' היא עבודת הקרבנות, הרי דבר זה התקיים כשישראל העלו עולות ושלמים על המזבח לרגלי הר סיני, ככתוב בסוף פרשת משפטים [ובפשטות, הדרך ממצרים להר סיני היא היא "דרך שלשת ימים" המוזכרת בבקשה לפרעה, כדברי הראב"ע[4]]. ושוב קשה: הרי ישראל עבדו את ה' כבר בארץ מצרים, בקרבן הפסח, ואם כן מהו העניין בעבודת ה' שתהיה דוקא "על ההר הזה"?
לא קרבן
נראה שהתשובה לכל זה היא פשוטה: פסח מצרים לא היה קרבן[5]. המאפיינים היסודיים של קרבן הם זריקת דם והקטרת אימורים על מזבח, ובקרבן עולָה גם הקטרת האיברים. וכל זה לא קיים בפסח מצרים. אמנם ישראל נצטוו לתת מן הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף – וזה מזכיר במקצת זריקת דם על המזבח, מזכיר אבל שונה, ובפירוש אמרו חז"ל "פסח מצרים אין טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח"[6] (ומשמע מהגמרא שבפסח מצרים צלו ואכלו גם את האימורים[7]). כאן הדם ניתן לאות ולסימן, "והיה הדם לכם לאות על הבתים", ומתן-דמים זה אינו דומה לזריקת דם הקרבן לה', אלא למעשים של טהרה – כמו שריפת הפרה-האדומה והזאתה וציפורי-המצורע, שגם בהם צריך אזוב כמו כאן[8].
קרבן הוא משהו שהאדם מקריב ונותן, כביכול, לה'. אך בפסח מצרים לא ניתן שום דבר לה'. לכן, מושגים כמו זבח לה', עבודת ה', או חג לפני ה' – אינם יכולים לחול על פסח מצרים.
אמנם פסח דורות נקרא במפורש "קרבן ה'"[9], וכבר בהיותם במצרים נצטוו ישראל "והיה כי תבואו אל הארץ.. ושמרתם את העבודה הזאת… מה העבודה הזאת לכם… זבח פסח הוא לה'" – אך פירוש הדבר הוא שבבואכם לארץ אז יהפוך הפסח לקרבן של ממש, אבל פסח מצרים שאתם עומדים לעשות עכשיו אינו כזה. ואע"פ שגם על פסח מצרים נאמרה לשון דומה "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'", אבל כאן לא נאמר "זבח פסח לה'", כלומר אין זו שחיטה של קרבן לשם ה' אלא שהמעשה בכללו קשור עם המעשה של ה' הפוסח על הבתים, או שהזמן הזה נקרא פסח (כפירוש הראב"ע[10]).
מכל מקום, פסח מצרים לא היה זבח לה', ולכן המגמה של היציאה ממצרים למחרת היתה ונשארה לשם עבודת ה' במדבר[11].
שולחן גבוה
אם כן, מה עניינו של פסח מצרים? עניינו הוא באכילתו. זוהי אכילה מיוחדת עם ציווי מפורט מה וכיצד לאכול. ומה עניינה של אכילה זו? כך כתב ר' אברהם מסוכצ'וב זי"ע, בעל "אבני נזר"[12]:
"צריכים להבין מה עבדות יש באכילת הפסח? אך העניין דעבד מזונותיו משל רבו. וכשהיו עבדים במצרים היו מזונותיהם משל מצרים. וכשיצאו ונעשו עבדי ד' אכלו פסח משלחן גבוה, וזה עבודה. שאכילת הפסח משלחן גבוה מורה שהם עבדי ד'… וכן לשון זוהר-הקדוש "דאתדכי למיכל על פתורא דאבוהון" [שנטהרו לאכול על שולחן אביהם].
לפי זה ברור מה הטעם שהקפיד ה' על קניינו של השה או הטלה כמעשה מקדים הקובע ברכה לעצמו, "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" – כיון שכל העניין הוא לאכול סעודה שאינה על שולחן האדון הקודם, פרעה, אלא משולחנו של האדון החדש, הקדוש-ברוך-הוא.
והדבר מבואר במיוחד ע"פ דברי הרמב"ן[13] שבהיות ישראל עבדים במצרים היו נזונים מן המצרים חנם בצו המלך. והנה ה'תפריט' של ישראל כעבדים ודאי לא כלל בשר צאן, שהרי "בימים ההם לא היו המצרים אוכלי בשר"[14]. אם כן, פסח מצרים הוא הסעודה הראשונה שאכלו ישראל משל עצמם, סעודה שעיקרה מאכל המאפיין את ההבדלה בין ישראל למצרים, "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים"[15]. אמור מעתה, אכילת פסח מצרים היא היא היציאה לחרות [ובכל זאת הוצרכה האכילה להיות בחפזון דוקא, שלא כדרך בני-חורין, כיון שמדובר כאן על מעבר מן האדון הקודם אל המציאות החדשה. זהו מעבר חד של קפיצה ודילוג ('פסיחה'), ולא מצב נינוח וסטטי].
קטן שנולד
ויש לבאר עוד מדוע באמת בהיות ישראל במצרים עדיין לא יכלו להקריב קרבן של ממש, ומה בין קרבן לה' לאכילה על שולחן ה':
הנה מבואר בספרים הקדושים כי בפסח אנו עדיין בבחינת קטן שנולד, ובין פסח לשבועות אנו הולכים וגדלים, מ"מוחין דקטנות" ל"מוחין דגדלות". לקטן אין עדיין דעת שלמה, והוא רק מתחיל להכיר את הוריו. "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן"[16] – ומבואר בספרי החסידות כי אכילת המצה בפסח היא בחינת "טעם דגן" הראשון שעם אכילתו החלה ההכרה הראשונית בה', אבינו שבשמים. אולם זוהי הכרה של תינוק. הוא יודע אמנם שזהו 'אבא' אך עדיין אין לו כל הבנה שכלית מיהו אותו אבא ומהו הקשר שלי אליו.
במצב זה של קטנות, עדיין לא ניתן לעבוד את ה'. שכן הקטן אינו מבין את יחסי-הגומלין שבינו לבין אביו, אלא רק מכיר באופן כללי שהוא קשור מאוד לדמות הזו (לעומת אחרים שהם זרים ואף מאיימים). עבודה דורשת דעת שלמה שמתוכה יכול האדם לתת ולהקריב משלו לה', ואילו הקטן שאין בו דעת הוא רק בבחינת 'מקבל' ואינו מסוגל לתת בלב שלם[17]. כך גם ישראל, עד שלא הגיעו להר סיני ונפגשו עם הקב"ה "פנים בפנים", לא יכלו לעבוד את ה' ולהקריב קרבנות.
במצרים, העיקר הוא עצם הלידה: ישראל היו בתוך מצרים "כעובר שהוא נתון במעי הבהמה"[18], עובר הניזון ממה שאמו אוכלת ומעבירה אליו, אך ברגע הלידה חייב העובר להתחיל להתקיים משלו, בכוחות עצמו. דם הפסח הוא דם הלידה של ישראל, ובית שהדם נתון בפתחו אות הוא שהצליחו בני-החבורה "ליילד את עצמם" מתוך הרחם הזר ולהגיח אל אויר העולם, ובכך ראויים הם לגאולה, כדברי יחזקאל הנביא[19]:
וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי… וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי… – זה דם הפסח. [20]
היציאה ממצרים עיקרה ההתנתקות מן הקודם, "סור מרע". מפסיקים להיות עבדי פרעה והופכים להיות "עבדי ה'", אך מבלי דעת מה פירושו של דבר להיות עבדיו. זוהי התנתקות מעבודה-זרה, "משכו ידיכים מעבודה זרה, וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח שבכך הקב"ה פוסח עליכם"[21]. הנה יוצאים אנו מתחת יד מצרים, ולראשונה אנו קוראים "אבא" לקב"ה – באותה סעודה ראשונה שאנו אוכלים על שולחנו.
פסח דורות
על פי הדברים האלה, נוכל להתבונן מעט גם בפסח דורות. אמנם פסח דורות הוא כבר קרבן, אך מקום מיוחד יש לו בין שאר הקרבנות:
א. בתורה, הפסח אינו משתייך לקרבנות שדיניהם התפרטו בספר ויקרא, עולה חטאת שלמים וכדו'. גם הדבר היסודי ביותר בקרבן, זריקת דמים ואימורין על המזבח (מה שלא היה בפסח מצרים, כנ"ל), אינו מפורש בתורה והוצרך ללימוד מיוחד ע"י חז"ל[22].
ב. גם בין קרבנות המועדים, הפסח חולק מקום לעצמו, הוא אינו נכלל בתוך המוספים המפורטים בפרשת פינחס, וגם אינו מפורט בקרבנות המועדים שבפרשת אמור. כאן וכאן יש רק אזכור כללי ביותר שבארבעה עשר לחודש הראשון "פסח לה'". רק בפרשת ראה יש פירוט משמעותי של קרבן הפסח, יחד עם ביאור עניינם של שלשת הרגלים במקום אשר יבחר ה'[23].
ג. הפסח מיוחד בכך "שלא בא מתחילתו אלא לאכילה"[24], לעומת שאר הקרבנות שעיקרן בא לכפרה ולא לאכילה[25]. מצוות ואיסורים מיוחדים והלכות רבות נאמרו בהקשר לאכילת הפסח שהיא עיקר התכלית של עשייתו[26]. (יתירה מזו, יש אומרים שאת קרבן הפסח, שלא כשאר כל הקרבנות, אין צריך להקריב לשם "ריח ניחוח"[27]).
כל הדברים האלו מורים באצבע שגם בפסח דורות נשאר הרבה מטעמו של פסח מצרים. אמנם זהו קרבן ה', אשר נזבח דווקא בבית הבחירה, אבל עיקרו הוא באכילה המיוחדת שהיא שער הכניסה להיות עבדי ה'. כשם שאכילת פסח מצרים היא על סף היציאה מעבדות פרעה להיות עבדי ה', כך פסח דורות בכל שנה ושנה פותח את שלשת הרגלים ואת עבודת ה' במקדשו בכל השנה כולה.
תוספת דברים
אמר הכותב: מאמר זה התפרסם בעלון הישיבה לפסח תשס"ז (מס' 8). בתגובה, טען אחד הקוראים שפסח מצרים הוא קרבן לכל דבר ועניין, אלא שהמזוזות הם כמזבח. לענ"ד באמת אפשר לומר כך אך אפשר גם כמו שכתבתי. אמנם עיינתי בדברי המהר"לשבאר בכמה מקומות את עניינו של קרבן הפסח (במיוחד בגבורות ה' פרק ס), ומדבריו עולה בבירור שגם פסח מצרים הוא קרבן ועבודה לה', שלא כמו שכתבתי במאמר.
ומתוך דברי המהר"ל נתחוור לי דבר פשוט, שאולי הוא ההבדל היסודי ביותר בין קרבן פסח לשאר הקרבנות כולם. הקרבנות בעיקרם אינם שייכים דוקא לישראל, זוהי עבודת ה' השייכת גם לגויים (ראה הל' מעשה הקרבנות פ"ג, בדומה לעבודת התפילה שגם היא שייכת לכל באי עולם). ואע"פ שהגוי אינו יכול להקריב שלמים (שם), מכל מקום אין עניינו של קרבן השלמים להורות על ייחודם של ישראל (אלא שכיון שהם במדרגה מיוחדת, ממילא יש להם קרבנות מיוחדים, כמו שלכהן-הגדול יש קרבנות מיוחדים). לעומת זאת, כל עניינו של הפסח הוא להורות על בחירת הקב"ה בישראל! כל הקרבנות הם עבודה לה', אך קרבן פסח בא לומר שאנחנו, עם ישראל, עבדי ה' [ואולי נאמר: כל הקרבנות הם עבודה מלמטה למעלה, אך קרבן פסח הוא ביטוי של הבחירה בישראל מלמטה למעלה].
ואולי גם על פי זה ניתן לבאר מדוע בעיני פרעה, וגם בעיני ישראל, קרבן הפסח הנעשה בתוככי מצרים אינו סותר את העובדה שישראל יוצאים כדי לעבוד את ה' דוקא במדבר. כי אלו שני סוגים שונים של עבודה. והדברים עדיין דורשים הרחבה.
אשמח להערות נוספות: yosip@www.odyosefchai.co.il
[1] שמות ג, יח.
[2] בפירוש הארוך לשמות יב, ז: "והנה לא הושם הדם כי אם בסתר, שסגרו שער החצר. והם שחטו בין הערבים, שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה, ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר. שהלכו לדרכם, וסגרו כל אחד שער חצרו".
[3] למשל בשמות רבה פרשה טז, ג: "בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו [כאן משה מפנה את הנימוק שהוצג בפני פרעה, בחזרה לקב"ה]. אמר לו הקב"ה חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום…".
[4] הפירוש הארוך, שמות ה, ג.
[5] שוב מצאתי שבעיקר הדבר כיוונתי לדברי הרב מרדכי ברויאר במגדים כ', עיין שם.
[6] מנחות פב, א.
[7] פסחים צו, א. ראה פירוש ר"ח שם (אך במאירי פירש אחרת).
ואמנם שם נאמר "שלשה מזבחות היו שם, על המשקוף ועל שתי המזוזות" (וכן הוא במכילתא), אבל מגמרא זו עצמה מוכח שאין זה מזבח רגיל, שהרי מזה מוכיחה הגמרא שלא היתה שם הקטרת אימורים, עיי"ש.
[8] גם על השוואה זו עמד הראב"ע.
[9] במדבר ט, ז.
[10] אך רש"י פירש: "פסח הוא לה' – הקרבן קרוי פסח…". וצ"ע.
[11] מה הטעם שה' ציוה לרמות את פרעה, ולא לומר במפורש שישראל יוצאים שלא-על-מנת-לחזור – זוהי שאלה הדורשת דיון לעצמה. רק נציין שבפשטות, הרמאות הזו היא שגרמה לפרעה לרדוף לבסוף עם כל חילו אחרי בני ישראל ולהגיע לים סוף, וההמשך ידוע… וראה עוד במאמרו של הרב יצחק שפירא בחוברת זו.
[12] שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אות יב. אמנם הוא אינו מחלק בין פסח מצרים לפסח דורות.
[13] שמות א, יא: "והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך. וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים, כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים, ואין מכלים כי מצות המלך היא" (וכיו"ב כתב בפירוש לבמדבר יא, ה).
[14] ראב"ע לבראשית מו, לד. ואע"פ שרש"י פירש על "פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים" – "שוחטי בהמות המלך" (בראשית לז, לו), כבר כתב הרא"ם שם שהכוונה לבשר בקר דוקא ולא בשר צאן. וכך יתבארו גם דברי ישראל "בשבתנו על סיר הבשר" (שמות טז, ג).
[15] בראשית מג, לב. וראה תרגום אונקלוס שם שהכוונה דוקא לבשר.
[16] ברכות מ, ב.
[17] בתחילה, התינוק אינו מבדיל כלל בין שלי לשלך, ומבחינתו הכל שלי. בהמשך, הוא תופס שיש משהו חוץ ממנו, אבל עדיין "שלי שלי ושלך שלי". בשלב הבא הוא כבר מכיר ש"שלי שלי ושלך שלך", אבל רק לבסוף הוא מגיע ליכולת אמיתית של נתינה, בבחינת "שלי שלך ושלך שלך". ועל גבי כל זה מגיעה לבסוף ההכרה "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".
[18] מדרש תהלים קז. וראה גבורות ה' למהר"ל פ"ג.
[19] יחזקאל טז, ד-ו.
[20]תנחומא פרשת וירא ד, ובעוד מקומות.
[21] שמות רבה פרשה טז.
[22] ראה זבחים לז, א.
[23] בפרשיה זו אין אזכור מפורש של קרבנות מיוחדים נוספים, מלבד הציווי הכללי של שמחה וחגיגה. ומהפסוקים עולה כי קרבן הפסח הוא המקבילה לשמחה בשבועות ובסוכות, ודוק.
[24] משנה פסחים ז, ד.
[25] רש"י פסחים סא, א ד"ה אבל בשינוי בעלים.
[26] ושוב ראה באבני נזר הנ"ל ששאל אם כן מדוע אכילה לא מעכבא? ותירץ כנ"ל שהעיקר שיהיו ישראל ראויים לאכול משולחן האדון ה'.
[27] זו דעת הנצי"ב בהעמק דבר דברים טז, ג, ובשו"ת משיב דבר ח"ב סימן נו. וראה מה שדן בדבריו ב'כלי חמדה' פרשת כי תבא (עמ' רפה).
