מבט אקטואלי על מדינת היהודים על-פי פרשת נגעי בתים.
"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם".
חז"ל כבר עמדו על כך שמלשון הכתוב נראה כאילו מדובר בבשורה טובה:
– "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם… ועל-ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן" (רש"י)
נמצא שהנגע הפורח בקירות הבית, והמביא להריסתו, מתברר בסופו-של-דבר כברכה גדולה.
אך בדרך-כלל מבואר בדברי חז"ל שהנגעים הם תוצאה של חטאים: "על עשרה דברים נגעים באים. על עבודה זרה ועל גילוי עריות… ועל לשון הרע ועל עין רע" (ויקרא רבה יז, ג). אם כן, כיצד ניתן להבין את הנגעים כ"בשורה טובה"?
הנגע יוצא
הנגע הוא גילוי הנקודה הרעה ויציאתה כלפי חוץ, מן ההעלם אל הגילוי, ודוקא גילוי הרע וחשיפתו יכולים להחשב כבשורה טובה!
כל עוד הרע צפון ונעלם – אין אנו מטפלים בו. לפעמים כלל איננו יודעים על קיומו של הרוע הנעלם, לפעמים איננו יודעים לזהות ולהגדיר מהו בדיוק אותו רע, ולפעמים אנו בוחרים להתעלם מעובדת קיומו ולהדחיק אותה, במודע או שלא במודע. על כל פנים, בינתיים הרע ממשיך בשלו, הוא הולך ותופח ומשמין במקומו הנסתר, הוא מרחיב את תחום שליטתו ופושה בתוכינו כמו רקבון האוכל מבפנים.
למן הרגע שבו מתגלה הנגע בחוץ, בתחילה מעורר חשד ולבסוף מוגדר ומזוהה על ידי הכהן – זהו המסלול של תהליך התיקון והרפואה. תהליך זה חייב לכלול בדק-בית יסודי – יתכן שיסתיים בהסגר בלבד, יתכן שיסתיים ב'שיפוץ' רציני, ויתכן שיצטרך להגיע לידי נתיצה גמורה – אך רק כך ניתן יהיה למצוא לבסוף את ה"אוצר" החבוי כאן.
חשבון נפש ליום ההולדת
בימים אלו, בהם מציינים את תאריך הקמתה של "מדינה יהודית בארץ ישראל", ראוי לערוך חשבון אמיתי ויסודי – כשם שנוהגים יהודים יראי-שמים לערוך חשבון נפש ביום הולדתם.
הנה נקבצו ובאו יהודים רבים אל ארץ כנען אשר ה' נותן לנו לאחוזה, ובנו להם "בית לאומי", הקימו מדינה וממסד שלטוני. כולם מודים שנגעים רבים ליוו את המדינה מיום הווסדה, אך כיום הזה, לאחר שדור עבר ודור בא, נראה שצצים ועולים הנגעים היסודיים יותר – וכעת ניתן וצריך לטפל בהם.
הזהות היהודית של המדינה היתה תמיד בעיה קשה, שכן המדינה מעולם לא היתה מוכנה להתחייב לזהות היהודית האמיתית – היינו לתורת ישראל. אלא שלמרות קיומה של בעיה זו – עד כמה שהיא שרשית וחריפה – נדמה שעדיין קיימת איזו נקודת-מוצא בסיסית שניתן "לבנות עליה", והיא עצם השייכות לעם ישראל. לכאורה ניתן להתבונן על המדינה כמו על יהודי מסוים אשר אינו מקבל עליו עול תורה ומצוות – ועד כמה שחמור הדבר, סוף-סוף יהודי הוא, וישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא.
מיהו יהודי – מיהי המדינה
אך התקופה האחרונה הולכת ומגלה לנו נגע המטיל ספק כבד בהגדרה הזו. המושג הבסיסי האמור להגדיר את מהותה של המדינה – "מדינה יהודית" – אינו ברור כלל. אמנם אין חולק שאת המדינה בארץ-ישראל הקימו יהודים, ושהמדינה גם נותנת עדיפות בתחומים רבים למה שמזוהה כיהודי – אבל באופן רשמי המדינה איננה שייכת רק ליהודים. בהגדרתה, המדינה עלולה להיות מדינתם של "כל אזרחיה", וכך למשל אין כל מניעה חוקית שאזרח שאינו יהודי – ערבי, דרוזי או רוסי – יוכל לשמש כנשיא, ראש-ממשלה, רמטכ"ל, או נשיא ביהמ"ש העליון [–מה שבתורה נקרא "לא תוכל לתת עליך איש נכרי"], כשם שאזרחים אלו בוחרים ונבחרים לכל הרשויות במדינה. בקיצור למדינה יש אמנם זיקה ליהדות, אבל המחוייבות היא לדמוקרטיה.
לא לחינם צעקו גדולי ישראל מכל הזרמים על חוק-השבות, שאינו מוכן להכיר בהגדרה ההלכתית (האחת והיחידה) של יהודי. חוק השבות יכול לשמש דוגמא לבעית הזהות הבסיסית של המדינה בכללה; המדינה הזו יכולה לקלוט בעין-יפה כמעט כל יהודי מכל העולם, במדינה הזו יכולים להתקיים חיים יהודיים יפים וטובים, אך המדינה איננה מוכנה לאזור אומץ ולהכריז על-עצמה כמדינת העם היהודי לכל דבר. אדרבה, המוסד המשפטי העליון במדינה חזר וקבע מספר פעמים לאחרונה כי הבעלות על נכסי המדינה איננה בעלות יהודית אלא בעלות של "אזרחי המדינה" כולם, ולפי חוקי המדינה אסור לסרב למכור נכסי-דלא-ניידי לגויים [מה שבתורה נקרא "לא תחנם"].
בקיצור, כיום אין זה פשוט להתייחס למדינה רק כאל "ישראל שחטא" שישראל הוא. הערבוביא בזהות היהודית הבסיסית מחייבת את כל מי שרוצה בקיומה של ישות מדינית יהודית בארץ-ישראל לפעול להגדרת הזהות מחדש. מהם דרכי התיקון – זוהי שאלה כבדה שלא נעסוק בה כאן. רק נכיר בקיומו של הנגע ונרצה להביא לרפואה. ובעזרת ה', נזכה לבנין בית יהודי אמיתי בארץ אשר ה' נותן לנו לאחוזה.
