על המאבק של החשמונאים מבית ומחוץ.
ימי החנוכה חלים בזמן שאנו קוראים בתורה את פרשות יוסף ואחיו. וכבר כתב השל"ה הקדוש שודאי ישנו קשר בין מועדי השנה לבין הפרשיות שאנו קוראים בתורה באותו הזמן, "כי בודאי גלגול המועדים של כל השנה… בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן, כי הכל מיד ה' השכיל. וענין יוסף יהיה גם כן במלכות חשמונאי בימי יון…".
מפרשת וישב מתחיל פרק חדש בתולדות ישראל. לאחר הבירורים בזרע אברהם ובזרע יצחק – בירורים אשר במהלכם "נפלטו" החוצה ישמעאל ועשו – מתחיל כעת להבנות "בית ישראל" מזרע יעקב אבינו, שנים עשר שבטי י-ה. אך המאבקים עדיין נמשכים, וכעת הם בתוך בית ישראל, בין יוסף לאחיו.
המאבק הפנימי הקשה בין יוסף לאחיו, מזכיר מבחינה מסוימת את ימי מלחמת בני חשמונאי במלכות יוון – שהרי אז, לצד המלחמה ביוונים התנהל גם מאבק פנימי קשה בתוך עם ישראל (מאבק שעליו אנו יודעים בעיקר מן "הספרים החיצונים").
ההכרעה החשמונאית
כידוע, בתקופה שלפני פרוץ המרד, חלק ניכר מעם ישראל קלט את "תרבות" יוון והושפע ממנה, אם מעט ואם הרבה. אותם המתיוונים לא חפצו כלל למרוד במלכות יוון האדירה, וחלקם אף המשיכו לעמוד לצד היוונים באופן פעיל גם במהלך שנות המלחמה והמאבק.
על הרקע הזה, נבין את גודל האחריות שלקח על עצמו מתתיהו החשמונאי. כמובן שאין זה פשוט לקום ולהכריז מלחמה על מלכות יוון השולטת, המעצמה הגדולה שמצודתה פרושה על כל האזור ואשר לרשותה צבא גדול וחדיש. אך ההכרעה הקשה שבעתיים היא על עצם היציאה למלחמה במצב כזה, כשחלק גדול מעם ישראל מזדהה למעשה עם היוונים.
משפחת בני חשמונאי לוקחת כאן על כתפיה את ההכרעה העקרונית לצאת למלחמה ביון בשם עם ישראל כאשר בפועל אין גיבוי צבורי רחב למלחמה הזו מצד בני ישראל עצמם!
מקור הכח
ומהיכן לוקח מתתיהו את העוז והסמכות לפתוח במהלך הזה, בו הוא "מסבך" את עם ישראל כולו?
בעיני מתתיהו ובניו, ברור לגמרי היכן "מרכז הכובד" של עם ישראל. המושג "עם ישראל" איננו סך-הכל של היהודים החיים כאן היום, כפי מחשבותיהם ורצונותיהם. מה למעשה רוצים היום היהודים – זאת ניתן לקבוע על-פי סקרי דעת-קהל אשר יתנו תמונת מצב נאמנה שלפיה אפשר גם לעשות ממוצע משוקלל וכו'… אבל האמת היא שכל היהודים החיים כאן היום, כפי שהם, אינם אלא פרטים של עם ישראל, הם שייכים לעם ישראל ולא העם שייך להם!
נקודת הכובד של ישראל נקבעת לפי אמת אלקית, מאת ה' יוצר הכל ונותן התורה, והיהודים הם אלו שצריכים "להתיישר" לפי האמת הזו. לכן יכולים בני חשמונאי, הכהנים הקדושים, הנאמנים לה' ולתורתו, למצוותיו ולמקדשו – לפעול בשם עם ישראל ולייצגו. רוח ישראל שמורה כעת ביד החשמונאים כאותו פך השמן הטהור המונח בחותמו של הכהן הגדול.
כך גורר מתתיהו את עם ישראל לעימות עם המעצמה היוונית ותרבותה, בשעה שבפועל רובו של העם פוסח עדיין על שני הסעיפים. וכך גורר מתתיהו את עם ישראל גם להתנגשות פנימית, כאשר ההולכים אחר תרבות יוון משתפים פעולה עם המלכות נגד הכהנים המורדים.
הנצחון – על מלכות יוון
אכן, לאחר כל הדברים האלה, נשוב ונזכיר לעצמנו כיצד מתקבע חג החנוכה ונצחון החשמונאים לדורות על ידי חז"ל. כל המאבק הפנימי מול המתיוונים מוסתר כמעט לגמרי, מודחק בקרן זוית, ונצחון החשמונאים מונצח אך ורק כנצחון על היוונים! "בימי מתתיהו… כשעמדה מלכות יוון הרשעהעל עמך ישראל להשכיחם תורתך… ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, נקמת את נקמתם, מסרת גבורים ביד חלשים…" – ההלל וההודאה באים על השחרור מעול מלכות יוון בלבד, להודות על הכנעת היוונים הזדים הרשעים.
הוי אומר, למרות שהתפתח כאן גם מאבק פנימי – בו נאלצו החשמונאים להתעמת עם תומכי יוון מבית – הרי שהדמיון בין היוונים למתיוונים הוא חיצוני בלבד, ובאמת תהום עמוקה מבדילה ביניהם. למרות הכל, נשארים ישראל כולם אחים והמאבק הפנימי אינו דומה כלל למלחמה ביוון. מלכות יווןנושאת את התרבות הטמאה שנגדה אנו נלחמים, אך היהודים המתיוונים נגררו אחרי תרבות זו שבאמת באה להלחם גם בהם! גם אם בפועל נאלצנו להתעמת עם המתיוונים, הרי לאמיתו של דבר ולעומקו של דבר נמצאים החשמונאים והמתיוונים גם יחד באותו הצד של המתרס מול מלכות יוון הרשעה.
את עקרונות המאבק הפנימי בתוך העם – חריף ככל שיהיה – ניתן ללמוד כבר מיוסף הצדיק, הוא יוסף שגם כשנאלץ להתעמת עם אחיו הרי מגמתו היתה התיקון והבנין, להביא את האחים להכיר בטעותם ולחזור למוטב.
כעת יאירו לנו גם נרות החנוכה באור חדש. בפנימיות התורה מבואר שנרות המנורה הם הם נשמות עם ישראל. והנה בתחילה אמנם נדמה שרק למיעוט קטן ומבוטל מנשמות ישראל נמצא שמן טהור היכול להאיר במקדש – אך בהמשך מתברר שבשמן הזה קיים "אור זרוע" להדליק ולהאיר את נשמות ישראל כולן בשמן טהור לפני ה' תמיד.
