שני ה"גבורים" של פרשת שמיני הם נדב ואביהוא, שני בני אהרן (הגדולים) – "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני הוי' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני הוי' ותאכל אותם וימתו לפני הוי'. ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר הוי' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן". ופירש רש"י: "'ותצא אש'. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש, משל למלך שהיה לו בן בית וכו' כדאי' בויקרא רבה. 'הוא אשר דבר וגו". היכן דבר 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' א"ת 'בכבודי' אלא 'במכובדי', א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. 'וידם אהרן'. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. 'בקרובי'. בבחירי. 'ועל פני כל העם אכבד'. כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס אם כן באלו כ"ש ברשעים וכן הוא אומר 'נורא אלהים ממקדשיך' אל תקרא 'ממקדשיך' אלא 'ממקודשיך'".

בשני הפסוקים הראשונים – פסוקי המעשה ותוצאתו – יש לא (כב בפסוק הראשון ו-טבפסוק השני, כנגד כב אותיות לשון הקדש ו-ט נקודות כנודע) תבות, סוד "אש זרה אשר לאצוה אתם". מזה שאין פירוש רש"י כלל על הפסוק הראשון (ויש בזה קצת מן התימה) משמע ברור שאין הוא סובר כדעת בעלי התוספות ובעל הטורים ועוד, שפירשו "אשר לא צוה אתם" היינו שנצטוו לא להקטיר, אלא כפשוטו (כמפורש בראב"ע, וכן משמע פשוט מהתרגומים) שלא נצטוו להקטיר אבל גם לא נצטוו שלא להקטיר (נמצא שעשו מה שעשו מתוך דחף פנימי ו"מודעות טבעית", אמנם בלתי מתוקנת, כלומר שפעלו בדרך של אורות דתהו – רצוא – ללא כלים דתיקון [מצוה מפורשת מאת ה' יתברך המדבר מתוך גרונו של משה רבינו] – שוב, כמבואר בחסידות).

ועל פי דרש, ה"לא" (סוד ידיעת השלילה, התפשטות הגשמיות מכל וכל) הוא שצוה להם לעשות מה שעשו (כמרומז בטעם המיוחד שיש על תבת "לא" – מרכא כפולה). ואיזה "לא" – "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו [לא–לו, סוד אלול – אני לדודי ודודי לי, וסוד "אל דעות הוי' ולא–לו נתכנו עלילות", וד"ל] עזר כנגדו". הרי נדב ואביהוא לא נשאו נשים (שנפשם חשקה ביותר בתורה ועבודה, בבחינת רצוא ללא שוב), וזאת מפני שהשתוקקו להינשא לה' יתברך לבדו בהעלאת מ"ן עד אין סוף ממש (בסוד רזא דקורבנא העולה עד רזא דאין סוף). והיינו שלאחר שירדה האש מן השמים על המזבח – "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" מיד "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו'". המעשה שלהם היה תגובה ממילאית של מים תחתונים (מ"ן) עולים לקראת מים עליונים (מ"ד) יורדים. ותכף – "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל אותם [מלא כתיב, מלאים ושבעים אור ה', אור אין סוף ב"ה, רוויי "נעימות עריבות ידידות מתיקות" כנודע] וימתו לפני הוי' [בכלות הנפש ממש, בהשגת שער הנון, כמבואר בתניא פרק נ, מיתת צדיקים וחסידים גמורים, 'כי יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו']". בכל התנ"ך יש רק פעמיים, כאן, "ותצא אש מלפני הוי' [ותאכל]". נמצא שיש כאן סדר של אתערותא דלעילא, אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא ודוק, רק ש"איש מזריע תחילה יולדת נקבה", בחינת כלה עילאה, כלות הנפש ממש עד שאש התשוקה דלעילא נכנסת ונאחזת באש התשוקה דלתתא וגורמת להסתלקות הנשמה מן הגוף – "תאות צדיקים יתן".

בכל שלשת הפסוקים הנ"ל יש 49 תבות (בחלוקת "אל חי בקרבכם", סוד מועט מחזיק את המרובה, עצמות ומהות נכנסת בגופם של נדב ואביהוא, וד"ל), ז בריבוע. התבה האמצעית (ה-25, ה בריבוע ו-ד בהשראה) היא "מלפני" = 210 = 5 פעמים 42, להבה (הערך הממוצע של 5 אותיות "מלפני" = להבה), כמו שיתבאר.

בשני הפסוקים הראשונים – פסוקי המעשה ותוצאתו כנ"ל – יש שלש "אש", בדילוג שוה של ז–ז תבות (ג פעמים אש = 903 = 42, להבה, במשולש = ז פעמים "הוי' הוא האלהים" שאומרים בסוף נעילה, בתנועה נפשית של כלות הנפש ממש כנדב ואביהוא). ויש עוד ב תבות שבהן אותיות אש – "איש" "אשר". סך כל ה התבות של אש = 1715 = 5 פעמים 343 (זפעמים ז פעמים ז, "כצאת השמש בגבורתו" לעתיד לבוא) = אש להבה (הערך הממוצע של 5 התבות) – "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו'" (אש להבה ר"ת אל, להבה אש, סוד שרשו של הבן למעלה משרשו של האב [שדווקא מסגולת הבן לכלות את קליפת עשו] – ר"ת לא, וכמבואר במפרשים בענין נדב ואביהוא שהרגישו את עצמם [ובצדק מסוים] מעל למדרגת משה ואהרן). בפסוק השלישי – דברי משה לאהרן, "וידם אהרן" – יש עוד שתי תבות של "אש" – "אשר" "אקדש". נמצא שסך הכל יש כאן ז "אש", המתחלקות לפי חלוקתזהב (כמבואר בתניא פרק נ הנ"ל בתיאור האהבה בכלות הנפש ממש כמעלת הזהב על הכסף) – ז מתחלקת ל-הב (ה אש בשני הפסוקים הראשונים ו-ב אש בפסוק האחרון). בחז"ל קדשהוא יקוד אש. "אקדש" = 405 = "בני אהרן נדב ואביהוא" = 5 פעמים נדב אביהוא! ["אכבד" = 27 = 3 פעמים 3 פעמים 3. נמצא ש"אקדש" = יה פעמים "אכבד". "אקדש" הוא בחינת "קדוש קדוש קדוש" שאומרים השרפים, הנשרפים על קדושת שמו יתברך, בעולם הבריאה, ואילו "אכבד" הוא בחינת "ברוך כבוד הוי' ממקומו" שאומרים חיות הקדש בעולם היצירה. ה"רצוא" הוא בעולם הבריאה, ששם מוחין דגדלות, ואילו ה"שוב", החל מרושם הרצוא ותוצאתו בתודעת העם, הוא בעולם היצירה, ששם מוחין דקטנות, וכמו שיתבאר.]

נדב אביהוא = 81, אנכי (מי שאנכי, עצמות ממש) = 9 בריבוע. יש בשמותם 9 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 9 (סוד טט דמטטרון – טט רמון, תוכו אכלו קליפתו זרקו, וד"ל). [שרש 9 = 3, 3 אותיות נדב, ודוק.] 81 = 3 בחזקת 4. אהרן = 256 = 16 בריבוע = 4 בחזקת 4. אהרן וארבעת בניו – אהרן נדב אביהוא אלעזר איתמר = 1296 = 36 בריבוע = 6 בחזקת 4 = 16 (שרש אהרן) פעמים 81 – נדב אביהוא. נמצא שהם עיקר ועצם כללות משפחת הכהונה בישראל!

נדב = 56 = היהלום של 7. אביהוא = 25 = 5 בריבוע. כדי להפוך את התופעה הפרטית הזו לכלל, נקבע שיש כאן היהלום של מספר ביחד עם המשולש של אותו מספר פחות שתים. איזה מספר יצא מנוסחה זו לפני 81 (נדב אביהוא)? התשובה: 58 (היהלום של 6 – 42, להבהכנ"ל, והריבוע של 4 – 16, שרש אהרן כנ"ל). ולפני 58? התשובה: 39 (היהלום של 5 – 30, והריבוע של 3 – 9). אבל 39 ו-58 (שני המספרים שלפני 81, נדב אביהוא) הם אלדד מידד (= 97 = מהיטבאל, יחוד מה בן = 81, 9 בריבוע, ועוד 16, 4 בריבוע, סוד אחד – אח ד, כנודע בכתבי האריז"ל)!

כשמוע יהושע את נבואת אלדד ומידד "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" אמר "אדני משה כלאם" (תביא אותם לכלות הנפש, כמו נדב ואביהוא וכו'). מייחול נדב ואביהוא "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור" אכן הגיעו לכלות הנפש. נדב ואביהוא הם בחינת אורות מרובים דתהו ללא כלים דתיקון כנ"ל. אלדד ומידד, סוד שני דדים המניקים חלב לכללות נשמות עם ישראל (לפרצוף דיניקה, פרצוף חג"ת, שלהם, סוד הקטנות, שבה בעיקר תלוי סוד ה"שוב" בפשטות, וד"ל), היינו שרש תודעת השוב, כלים דתיקון, תיקון נדב ואביהוא. אין בנבואת אלדד ומידד התימרות לומר שאנחנו גדולים ממשה (אדרבה, מרוב ענוה שלהם סרבו לבוא אל האהל כו') אלא שראו בעין הנבואה שלהם שגם משה יש בו משום אורות דתהו ("כי מן המים משיתהו" – שמי תהו, שבא מהשמיטה הקודמת, שמיטת התהו) ביחס ליהושע בן נון, שכולו מצד התיקון והישוב (משה הוא איש מדבר – "תהו ילל ישימון", ואילו יהושע הוא איש ישוב – "לא תהו בראה לשבת יצרה" [יצירה היינו פרצוף חג"ת, יניקה וקטנות כנ"ל] בארץ נושבת דווקא, ארץ ישראל), ולכן צריך להיות ש"משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", וד"ל.

והנה, לפני 39 בא 24 ולפני 24 בא 13 ולפני 13 בא 6 ולפני 6 בא 3. הערך הממוצע של 7 המספרים הראשונים בסדרה (מ-3 עד 81, 3 בחזקת 4, נדב אביהוא) = 32 = 16 ועוד 16, כאשר אהרן = 16 פעמים 16 כנ"ל. תחילת הסדרה ב-3 ו-6, היינו כנגד 3 אותיות של נדב ו-6 אותיות של אביהוא כנ"ל. אחר כך 13 היינו 13 מספר האותיות בשלשת השמות אהרן נדב אביהוא, שהוא גם החשבון של אהרן במספר קטן. אך הפלא העיקרי הוא שהמספר ה-12 (זה– שני מרכיבי 81, ז ביהלום ה בריבוע, נדב אביהוא) בסדרה הוא 256 = אהרן! ואם נוסיף את המספר שבא בסדרה לפני 3 – 4, יהיה סך 13 המספרים מ-4 ועד 256, 4 בחזקת 4, אהרן = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד [ב-ד רבתי, הרומזת ל-ד בחזקת ד כנודע]" (ועוד, ארבעת המספרים הראשונים בסדרה שמתחלקים ב-13: 13 39 468 598 = 1118)!

דברי תורה לפרשת תזריע

כותב: הרב יצחק

תקציר: דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

מהפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" למדו חז"ל "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר". וזה לשון הגמרא במסכת ברכות:

"היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר [= ט (ירחי לידה) פעמיםזכר, וד"ל] הרי זו תפלת שוא: ולא מהני רחמי?! מתיב רב יוסף 'ואחר ילדה בת [= 666, המשולש של לאה, 'ואחר' מושך לסטרא אחרא, רמז שעתידה להתענות על ידישכם בן חמור] ותקרא את שמה דינה' מאי 'ואחר' אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבע מן השפחות הרי עשרה אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות מיד נה פכה לבת שנאמר 'ותקרא את שמה דינה'. אין מזכירין מעשה נסים. ואיבעית אימא מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה כדתניא 'שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח [רש"י: 'שלא יסריח'. הזרע, אלא יקלוט ויהיה ולד, ולאחר שלשה ימים אם לא קלט כבר הסריח, ואין תפלה מועלת] משלשה ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל [רש"י: 'שלא יהא סנדל'. שלא תתעבר אשתו ולד אחר, ויהיה פוחת צורתו של ראשון, ודומה לדג של ים ששמו סנדל, הכי אמרינן במסכת נדה סנדל דומה לסנדל של ים, ומתחלתו ולד היה אלא שנרצף, משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו] משלשה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל מששה ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום'. ומי מהני רחמי? [רש"י: 'ומי מהני'. תפלה לזכר אפילו בתוך ארבעים יום, והלא הדבר תלוי בהזרעה תחלה, הכי גרסינן משכחת לה דמהניא, כגון שהזריעו שניהם בבת אחת] והאמר רב יצחק בריה דרב אמי איש מזריע תחלה יולדת נקבה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שנאמר 'אשה כי תזריע וילדה זכר' [הערך הממוצע של 'אשה כי תזריע וילדה זכר' ו'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' = אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה, וד"ל]. הכא במאי עסקינן כגון שהזריעו שניהם בבת אחת".

נמצא שיש כאן שלוש אפשרויות – "איש מזריע תחלה" (שאזי בהכרח יולדת נקבה, ואין התפלה מועילה כלום), "אשה מזרעת תחלה" (שאזי בהכרח יולדת זכר), "הזריעו שניהם בבת אחת" (שאזי יש מקום לבקש רחמים על מין הולד [מן הסתם שיהא זכר, אך במקרה של לאה שתהא נקבה] עד ארבעים ימים, עת יצירת הולד). הדבר מזכיר את מחלוקת חז"ל ביחס למה נברא תחלה במעשה בראשית. וזה לשון הגמרא בפרק אין דורשין:

"תנו רבנן: בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ שנאמר 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים שנאמר 'ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים'. אמר להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית שנאמר 'הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה' אמרו להם בית שמאי לבית הלל לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא שנאמר 'כה אמר הוי' השמים כסאי והארץ הדום רגלי'. וחכמים אומרים זה וזה כאחת נבראו שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו'. ואידך מאי 'יחדו' דלא משתלפי מהדדי. קשו קראי אהדדי, אמר ריש לקיש כשנבראו ברא שמים ואחר כך ברא הארץ וכשנטה נטה הארץ ואחר כך נטה שמים".

אך זה לשון המדרש בפרקי דרבי אליעזר:

"בית שמאי אומר שמים נבראו תחלה ואחר כך הארץ שנאמר 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' ובית הלל אומר הארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים שנאמר 'לפנים הארץ יסדת ומעשי ידיך שמים'. בית שמאי אומר השמים נבראו תחלה ואחר כך הארץ שנאמר 'אלה תולדות השמים' ובית הלל אומר הארץ נבראת תחלה ואחר כך השמים שנאמר 'ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים'. בית שמאי אומר שמים נבראו תחלה שנאמר 'ויכלו השמים והארץ וכל צבאם' בית הלל אומר הארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים'. בית שמאי אומר השמים נבראו תחלה ואחר כך הארץ שנאמר 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי'. נכנס תחרות ביניהם עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלו ששניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחת. מה עשה הקדוש ברוך הוא פשט יד ימינו ונטה שמים ופשט יד שמאלו ויסד ארץ שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וגו' יעמדו יחדו' ארץ ושמים".

ובבראשית רבה:

"בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים השמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחלה ואחר כך השמים. אלו מביאין טעם לדבריהם ואלו מביאין טעם לדבריהם: על דעתיהן דבית שמאי דאינון אמרין השמים נבראו תחלה ואחר כך הארץ משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפיפורין שלו כך אמר הקדוש ברוך הוא 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו" ועל דעתיהן דבית הלל דאינון אמרין הארץ נבראת תחלה ואחר כך השמים משל למלך שבנה פלטין משבנה את התחתונים אחר כך בנה את העליונים, כך 'ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים'. אמר רבי יהודה בר אילעי אף דין קרא מסייע לבית הלל 'לפנים הארץ יסדת' ואחר כך 'ומעשה ידיך שמים'. א"ר חנין ממקום שהמקרא מסייע לבית שמאי משם בית הלל מסלקין אותו 'והארץ היתה' כבר היתה. ר' יוחנן בשם חכמים אמר לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה. אמר רבי תנחומא אנא אמרי טעמא לבריאה השמים קדמו שנאמר 'בראשית ברא אלהים' ולשכלול הארץ קדמה שנאמר 'ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים'. אמר רבי שמעון בן יוחאי תמה אני היאך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריית שמים וארץ אלא שאני אומר שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה שנאמר 'קורא אני אליהם יעמדו יחדו'. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון אם כדעת אבא למה פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים ופעמים שהוא מקדים שמים לארץ? אלא מלמד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים אברהם ליצחק ויעקב ובמקום אחד הוא אומר 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו" מלמד ששלשתן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר 'הוא אהרן ומשה' מלמד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים יהושע לכלב ובמקום אחד הוא אומר 'כי אם כלב בן יפונה הקנזי ויהושע בן נון' מגיד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים תורין לבני יונה ובמקום אחד הוא אומר 'ובן יונה או תור לחטאת' מגיד ששניהם שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים כיבוד אב לאם ובמקום אחד הוא אומר 'איש אמו ואביו תיראו' מגיד ששניהן שקולין זה כזה, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. בכל מקום הוא מקדים בריאת שמים לארץ ובמקום אחד הוא אומר ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים מגיד ששניהם שקולין זה כזה".

בדעת רבי אלעזר ברבי שמעון נחלקו המפרשים אם בא לסייע לאביו או שבא לחלוק על אביו, ובפירש"י למדרש יש רמז לשני הפירושים כאחת! (ראה בפירוש נחמד למראה). האב והבן הם על דרך שמים וארץ, אם הבן מסייע לאב הוא על דרך שמים קדמו, אם הבן חולק על האב (ומביא ראיה לדבריו) הוא על דרך ארץ קדמה, אך אם הבן נראה כחולק על אביו ובסתר לבו מסייע לו (כיוצא מדברי רש"י, עיי"ש) אזי "קורא אני אליהם – יעמדו יחדו", וד"ל.

ב.

מכל הנ"ל יוצא ש"איש מזריע תחלה" הוא על דרך "שמים קדמו", "אשה מזרעת תחלה" הוא על דרך "ארץ קדמה", ו"הזריעו שניהם בבת אחת" הוא על דרך "קורא אני אליהם – יעמדו יחדו". נמצא ששמאי הוא בחינת איש (מזריעה תחלה יולדת) נקבה והלל הוא בחינת אשה (מזריעה תחלה יולדת) זכר. איש-נקבה הוא סוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – אבא יסד ברתא. אשה-זכר הוא סוד "כונן שמים בתבונה" – יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א. נמצא שב' הדעות יחד יוצרות סוד הוי' ב"ה, בסוד חותם המתהפך: שמאי הלל (שמים וארץ עליונים, שבפנימיותם הנם סוד שמים חדשים וארץ חדשה) הלל שמאי (שמים וארץ תתאים) על דרך דחילו ורחימו ורחימו ודחילו – יראה (עילאה, אבא, שרש הפקחות והחריפות של בית שמאי) אהבה (רבה, אמא, שרש הענוה של בית הלל) אהבה (זוטא, אהבת עולם, ברא) יראה (תתאה, יראת המלכות, ברתא), בהתאם לכך ששרש נשמת שמאי הוא גבורה (דעתיק, המתלבש בחכמה סתימאה דאריך ומשם מאיר ומתלבש בחכמה עילאה דאצילות, שלכן החכמה, מצד פנימיותה, נחשבת לשרש מדת הדין והמדידה) ויראה, ואילו שרש נשמת הלל הוא חסד (דעתיק המתלבש בגלגלתא-כתר דאריך ומשם מתגלה בפנימיות אמא – גילוי עתיקא באמא) ואהבה, וד"ל.

והנה "הוי' אחד", שתי הדעות של בית שמאי ובית הלל מתיחדות ("ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" [אחד-פחד, מצד התגלות האחדות הפשוטה באופן פתאומי ("אףעשיתיו"), ואחד = אהבה, "הוי' אחד. ואהבת וגו'"], וד"ל) ב"סוד הוי' ליראיו" (שנדרש בחז"ל לענין יחוד איש ואשה. והרמז: כל הבחינות הנ"ל מתחלקות באחד (13) – שמאי = 351 = זך פעמים אחד (= המשולש של הוי' ב"ה), הלל = 65 = ה פעמים אחד (= שם אדנ–יב"ה), איש–נקבה = 468 = לו פעמים אחד, אשה–זכר = 533 = אם פעמים אחד. ביחד,איש–נקבה אשה–זכר = 1001 = מזל פעמים אחד, סוד יג מזלות דדיקנא קדישא, יג מדות הרחמים של ה' יתברך המאירות מכתר עליון. והוא סוד יראת שמים ("ארץ יראה" יחד עם שמים), וד"ל.

שמאי הלל הלל שמאי ("סוד הוי' ליראיו"; שרש היראה הוא "פחד יצחק", והנה הערך הממוצע של שמאי הלל הלל שמאי הוא יצחק, "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא, דהנה היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", ו-1001 הנ"ל = יראת שמים = אחורי אלהיםבמילוי ההין, כמובא בכתבי האריז"ל) – עין בתוך שבת (סוד "בי נשבעתי", כמבואר במקום אחר) = ארץ ישראל = לב (כבוד) פעמים הוי' ב"ה, וביחד עם אחד בריבוע = 1001 הנ"ל.

ג.

מובא בדא"ח שבשרש העליון ביותר, סוד "סוף מעשה [עלה] במחשבה תחלה" ממש (סוד "ישראל [נשמות ישראל מלובשות בגופים גשמיים ועובדים את ה' יתברך בקבלת עול מלכות שמים] עלו במחשבה" ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" גם לתורה הקדומה), "ארץ קדמה" (בחינת "ארץ חפץ" דמחשבת ישראל ביחס ל"תורה מן השמים") – היינו "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" ("אשה כי תזריע וילדה זכר" בתחלת הפרשה ה-זך בתורה – "זכו שכינה ביניהם", וכמו שיתבאר), כאשר ישראל מזריעים תחלה נולדה תורה חדשה, תורת משיח (מכח היחוד הפנימי של או"א עילאין כנ"ל, מקור הנשמות החדשות שתתגלנה לע"ל, מה שאין כן כאשר איש מזריע תחלה נעשה יחוד ישסו"ת, יחוד או"א מצד חיצוניותם לצורך קיום העולמות כולל אותה בחינה של "אסתכל באורייתא וברא עלמא" דחידוש הישנות, וד"ל). בחינה זו היא למעלה גם מ"שניהם כאחד נבראו" – "קורא אני אליהם יעמדו יחדו".

והנה, "סוד הוי'" הנ"ל רמוז בספר יצירה (סוד יצירת הולד בסוף ארבעים יום לקליטת הזרע, שהוא סוד עולם היצירה [בסוד ג רגעים של רבי אברהם אבולעפיא: קליטת הזרע – עולם הבריאה, יצירת הולד – עולם היצירה, לדה – עולם העשיה; הכל סוד אחד: קליטת הזרע יצירת הולד = אני פעמים הוי' = קכב פעמים אחד, לדה = ג פעמים אחד, יחד = הבחזקת ג פעמים אחד = יהי פעמים אדנ–י = מספר ההשראה ה-כט, ודוק] מקום שני היצרים, יצר הטוב ויצר הרע [אבולעפיא] – יצירת ולד זכר היינו מי שיצר הטוב גובר בו ואילו יצירת ולד נקבה היינו מי שיצר הרע גובר בו, ואינו המין הגשמי הנראה לעין בדווקא, כמבואר בכתבי האריז"ל ובחסידות, ודוק): "שלש אמות אמש בעולם אויר מים אש, שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים ואויר מרוח מכריע ביניהם". וראה בפירוש הגר"א שהכל עולה כדברינו הנ"ל, שאויר מים אש הם בכח"ב, המים שרש "איש מזריע תחלה" ו"אביו מזריע לובן", "שמים [עליונים] קדמו" כדעת בית שמאי, האש שרש "אשה מזרעת תחלה" (אש התשוקה – "ואל אישך תשוקתך") ו"אמו מזרעת אודם" (שנאמר "אלה בני לאה… ואת דינה בתו", שכאן [ולא בתחלת פרשת תזריע, דוק] פירש"י: "'אלה בני לאה… ואת דינה בתו'. הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה"), "ארץ [עליונה] קדמה" כדעת בית הלל (הערך הממוצע של ארבעת הלשונות של חז"ל: "איש מזריע תחלה" "אביו מזריע לובן" "אשה מזרעת תחלה" "אמו מזרעת אודם" = 949 = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו', כמבואר סודו במקום אחר).

ד.

 והנה, סוד האויר מכריע בין שרש האש של האשה ושרש המים של האיש. והוא בסוד השותף השלישי בנישואין. בספר יצירה מבואר שיש שתי בחינות של רוח (אויר): "אחת רוח אלהים חיים" ו"שתים רוח מרוח", והן כנגד שני פרצופי הכתר – עתיק יומין, תענוג, ואריך אנפין, רצון (כאשר מעליהם רדל"א, אמונה, המיחדם בסוד "ארץ קדמה" בשרש העליון, סוד "ארץ חפץ" = ענג רצון = 469 תבות של מעשה בראשית, "מעשה ידי אמן", אמונה פשוטה, וד"ל). ככלל, ה"אחת רוח אלהים חיים" (עתיק יומין, תענוג) מאירה בחכמה, מים, ואזי היראה עילאה דחכמה (מצד גבורה דעתיק כנ"ל) הופכת ל"אהבה בתענוגים" – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (סוד יחוד יעקת רחל: יעקב רחל במילוי – יוד עין קוף בית ריש חית למד = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" כנודע). ה"שתים רוח מרוח" (אריך אנפין, רצון) מאירה בבינה, אש, בהתעצמות תשוקת (רצון) האשה לאישה. אך לבסוף עיקר התגלות עתיקא באמא – "אהבה רבה בתענוגים" (על ידי המשכת מעין החכמה בנהר הבינה וכן על ידי הבחינה של "נהרא מכיפיה מיבריך", וד"ל).

והענין יובן דהנה ידוע שסוד הזווג של מה (זרע האיש) ו-בן (זרע האשה) הוא על ידי התכללות שתי הבחינות זו בזו – הבן דמה של האיש מתיחד עם המה דבן של האשה. ועוד ידוע שמה = אדם ובן = בהמה (הזווג הקדוש הוא בסוד "אדם ובהמה תושיע הוי'", הכל בסוד מהיטבאל כנודע). והוא סוד "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" – זרע האיש הוא "זרע אדם" וזרע האשה הוא "זרע בהמה". ועוד, בלשון החוקרים בביטוי "בן דמה" המה הוא ה"עצם" והבן הוא ה"מקרה" ואילו ב"מה דבן" הבן הוא ה"עצם" והמה הוא ה"מקרה". והוא בסוד "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וגו'", כאשר ה"בשר" הוא בחינת "מקרה" ביחס ל"עצם", וד"ל.

והנה כאשר "איש מזריע תחלה" אזי חלק ה"בן" של ה"בן דמה" נעשה עיקר (הן מצד הגברא, ז.א. מצד התחושה והחוויה שמלווה את הזווג, והן מצד החפצא, ז.א. מצד איכות הזרע) וכן אצל האשה חלק ה"מה" של ה"מה דבן" נעשה עיקר. ז.א. שהזווג הוא זווג של "מקרה" או של "בשר" ולא זווג של "עצם" (או כידוע מהאריז"ל, זווג עם "חוה שניה" ולא עם "חוה ראשונה" שדרגתה, בשרשה העליון, נעלית הרבה יותר מזו של חוה שניה). עצם מהות האיש ועצם מציאות האשה מתעמעמים, ומה שנראה (נחווה) הוא רק השתקפות חיצונית של בן/בת הזוג.

מה שאין כן כאשר "אשה מזרעת תחלה" אזי סוד ההתכללות (חלק ה"בן" ד"בן דמה" וחלק ה"מה" ד"מה דבן") מאמת ביותר את העצם (סוד ההתכללות של חוה שניה בחוה ראשונה, להיות פרצוף אחד באמת) – ורק אז זוכים ל"מה יפית ומה [תוספת במה על ידי התכללות חלק הבן בו, וכידוע ש'נעם' משרש אמא, וד"ל; מה מה = מים, ודוק] נעמת אהבה בתענוגים" ואהבה רבה בתענוגים. והוא סוד "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי [סוד ההתכללות של 'בן דמה'; וכן 'מאשתי' (ראה שבועות לט, א), מכח ההתכללות שבה, אחזה אלוה' על דרך 'ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך', כמבואר במ"א] אחזה [עצם] אלוה", וד"ל. רק לאחר העלאת האש-קדש של האשה באים המים חיים (תענוג אמיתי) של האיש מירושלים (שלימות היראה), וד"ל.

כל עוד שאין האשה מתעוררת בהעלאת מ"ן לגבי אישה בתשוקה עצומה עד כדי כלות הנפש וכליון ממש (סוד ההתכללות של "מה דבן", כאשר ה"מה" משרת את ה"בן" כנ"ל) אין המ"ד של האיש נמשכים מפנימיות ועצמיות שרשו, ואינו זוכה ל"מרגוע לנפשו" באמת מתוך בטול במציאות ממש (כלומר שאין לו כל "מציאות" של בן אלא כולו אך ורק "מהות" של מה, והוא על ידי סוד ההתכללות של "בן דמה" הבאה "כמים הפנים אל פנים" במענה לעוצמת ה"מה דבן" של אשתו דווקא, וד"ל).

בעולם הזה, כאשר "איש מזריע תחלה" מרגיש הוא בהכרח את ישותו ואת תאותו הבלתי מתוקנת. רק לעתיד לבוא יקויים "איש ואיש יולד בה" (שגם כאשר "איש מזריע תחלה" – יולדת זכר, כמבואר בדא"ח), כאשר ה"מה" של האיש יתעצם לגמרי, כולו יהיה בטול מהלך (לקחת אשה) ובטול בא (בזווגו עם אשתו), לא בבחינת בטול של "בטלן" (מה ללא התכללותבן), אלא בטול רווי תענוג אלקי אין סוף (סוד ההתכללות של זרע בהמה בזרע אדם, ממקור ה"לא אדם", ודוק), "מים חיים מירושלם" (= כח בריבוע, דהיינו כח גברא, סוד "פעלת[לשון בעילה כנודע] צדיק לחיים", וד"ל) כנ"ל.

ה.

 מהגמרא הנ"ל יוצא שאם "איש מזריע תחלה" לא תעזור תפלה כלל ("שתלד אשתי זכר") ואם "אשה מזרעת תחלת" אין צורך בתפלה כלל (שיהיה זכר, התפלה הסתמית על מין הולד), שממילא (בהכרח, על דרך הטבע) יהיה זכר. רק כאשר "הזריעו שניהם בבת אחת" יש מקום לתפלה עד ארבעים יום. יש כאן שני סוגי "תפלת שוא", על דרך שפירש רש"י על הדבר השני של עשרת הדברות: "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא" על פי תרגומו: "לא תימי ית שמא דהוי' אלהך למגנא ארי לא יזכי הוי' ית דיימי בשמיה לשקרא". על המלה האחרונה של הפסוק "לשוא" מפרש רש"י: "'לשוא'. (השני לשון שקר כתרגומו) כמא דתימר אי זהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון לשון מגן כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ ועל אבן אבן".

הנה על שבועת שוא אמרו חז"ל "שכל העולם כולו נזדעזע [רש"י: 'שכל העולם נזדעזע'. לקמיה בעי ליה] בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא' וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה' וכאן נאמר 'לא ינקה'… אמר מר אומרין לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא' מאי טעמא? אילימא משום דאתיהב בסיני, עשר דברות נמי אתיהב, ואלא משום דחמירא, ומי חמירא והתנן אלו הן קלות עשה ולא תעשה חוץ מ'לא תשא' חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ו'לא תשא' עמהן [רש"י: 'ולא תשא עמהן'. אלמא לא חמירא מכריתות ומיתות ב"ד], אלא כדקתני טעמא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה' וכאן נאמר 'לא ינקה', וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן 'לא ינקה'? והכתיב 'ונקה לא ינקה', ההוא מיבעי ליה לכדרבי אלעזר דתניא רבי אלעזר אומר אי אפשר לומר 'ונקה' שכבר נאמר 'לא ינקה' א"א לומר 'לא ינקה' שכבר נאמר 'ונקה' הא כיצד מנקה הוא לשבים [רש"י: 'מנקה הוא לשבים'. וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון] ואינו מנקה לשאינן שבים".

נמצא שעיקר חומרת "כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמי לשוא" – שעל כן בזה פתח רש"י את פירושו, שלא כסדר הפסוק – הוא על דרך תפלת שוא לשקרא כאשר "איש מזריע תחלה" הנ"ל, ואילו תפלת שוא למגנא הוא כאשר "אשה מזריעה תחלה", ודוק.

שלוש הבחינות הנ"ל – אין צורך בתפלה כאשר המבוקש מובטח וכבר נקבע בדרך הטבע, תפלה כאשר אין המבוקש מובטח אבל יש מקום לקוות שהעל-טבעי האלוקי יתלבש בטבע וישנהו לפי המבוקש, לא תעזור תפלה עקב מעשה בני אדם הקובעים את המציאות מראש שלא כפי המבוקש – הן על דרך צדיק, בינוני, רשע. לצדיק (השוהה על הבטן בבחינת אתכפיא המביאה לידי אתהפכא, עריבות ומתיקות, כאשר "אשה מזרעת תחלה") מובטח מבוקשו מראש, הוא למעלה בעצם מעבודת התפלה (בסוד מעלת הברכה, הנמשכת מלמעלה, על התפלה, העולה מלמטה, כמבואר בדא"ח), ואם יתפלל תהא זאת תפלת שוא למגנא. עיקר תפקידו של הצדיק הוא ללמד את העם בטחון גמור בה', ובכך להעלותם אט אט לדרגת צדיק. הבינוני נמצא תמיד במצב שקול לכאן ולכאן (וזקוק להצלה מ"שופטי נפשו", ממשפט שני יצריו ש"הזריעו שניהם בבת אחת") ועליו לשפוך שיח בתפלה מקרב איש ולב עמוק. גם על הצדיק לירד מדי פעם לדרגת הבינוני (בעיקר כאשר המבוקש נוגע לעניני הכלל, לא לעניניו האישיים של הצדיק) בסוד "שבע יפול צדיק וקם", כמבואר בהקמת חינוך קטן בתניא. הרשע, במעשיו הרעים, ובכך שהנו ברשות לבו ואין לבו ברשותו, סתם בעדו את שערי התפלה. הוא מזריע תחלה ללא יכולת להתגבר על יצרו, ובכך חורץ את דינו. אין לבו ברשותו לעסוק בעבודה שבלב זו תפלה, ותפלתו היא תפלת שוא לשקרא (על תפלה כזו נאמר "מדבר שקר תרחק", ודוק).

ואלו דברי בעל מי השלוח ז"ל בריש פרשת שלח:

"'וידבר הוי' אל משה לאמר. שלח לך אנשים', איתא בזוה"ק 'תלת עלמין אית ליה לקוב"ה, עלמא דגניז בגוה ולא אתידע כלל, ועלמא דאתידע בה תמיד, ועלמא דאתידע ולא אתידע'. והענין בזה כי יש שאין תפלה מועיל לו כלל וזה נקרא עלמא דלא אתידע כלל, היינו שנגד האדם הזה הקב"ה מסלק כבודו לעילא, ועלמא דאתידע ביה תמיד הוא נגד האדם שהש"י הוא תמיד בעזרו ומסיעו אף בלא תפלה ולא יצטרך לתפלה, עלמא דאתידע ולא אתידע הוא נגד אדם שאין לו סיעתא בלא תפלה אך ע"י תפלה הוא נענה, לאדם הזה יבא בלב רצון לתפלה כי לאלו השנים הראשונים לא יבא שום רצון בלב להתפלל. וכן הוא הענין כי ההולך בסיעתא לא יצטרך לתפלה ומי שלא יועיל לו תפלה ג"כ לא יבא לו בלב שום רצון תפלה, אך האדם כאשר לא יבא לו רצון לתפלה צריך להבין מפני מה אין בו רצון אם הוא מפני שלא יועיל לו או מפני שאין צריך. וכמו כן הענין במרגלים, והמרגלים לא הי' מועיל להם שום תפלה לפיכך לא בא בלבם רצון תפלה, וכלב היה צריך לתפלה לפיכך נשתטח על קברי אבותיו והתפלל, ויהושע לא היה צריך לתפלה כי הלך בסיעתא מה' כמ"ש בזוה"ק כי משה ברכו בסיעתא עילאה, לפיכך לא היה צריך לתפלה".

שלשה הנ"ל – יהושע כלב מרגלים – הם בסוד מח לב כבד. יהושע, תלמידו המובהק של משה רבינו, ראש בני ישראל, הוא בחינת מח (השליט על הלב והכבד) – "יה [מוחין חו"ב] יושיעך מעצת מרגלים". כלב הוא כולו לב למעליותא – כולו שייך לעבודה שבלב זו תפלה. המרגלים הם בחינת כבד (ורגלים הנמשכות מהכבד), הם אנשי נה"י ופועל ממש, אך ללא כניעה למח וללב כדבעי. המרגלים, אם כן, הם בחינת "איש מזריע תחלה", יהושע הוא בחינת "אשה מזרעת תחלה", כלב הוא בחינת "הזריעו שניהם בבת אחת" (ועל כן הוא אחת בלב ואחת בפה בבת אחת וזקוק לתפלה, ודוק). יהושע הוא הצדיק, כלב הבינוני, המרגלים הרשעים.

ולכאורה צריך עיון שהרי ליהושע לא היו בנים כי אם בנות. ויש לומר דהנה ידוע שהוא התרשל בירושת הארץ – השהיה על הבטן יותר מדי מחזיר את הגלגל אחורנית ונעשה כאילו איש מזריע תחלה (שהרי אינו מגיב בדרך ממילא ובאופן מידי להתעוררות אשתו) – יולדת נקבה (נמצא שבמשך כל ימי חייו זקוק יהושע לתפלת משה, תפלה שאין מבוקשתה בטוחה כנ"ל, "יה יושיעך מעצת מרגלים", שיש מוסיף מ"מח" וגורע באמונה פשוטה, מקור יחוד התענוג והרצון, ונעשה "כבד" ורשלן במעשיו ונחשב "מזריע תחלה" ביחס לאשתו, וד"ל).

ו.

נתבונן בברייתא המובאת בגמרא הנ"ל: "שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח [רש"י: 'שלא יסריח'. הזרע, אלא יקלוט ויהיה ולד, ולאחר שלשה ימים אם לא קלט כבר הסריח, ואין תפלה מועלת], משלשה ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל [רש"י: 'שלא יהא סנדל'. שלא תתעבר אשתו ולד אחר, ויהיה פוחת צורתו של ראשון, ודומה לדג של ים ששמו סנדל, הכי אמרינן במסכת נדה סנדל דומה לסנדל של ים, ומתחלתו ולד היה אלא שנרצף, משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו], משלשה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום".

יש כאן חמשה שלבים של התפתחות הולד, כאשר לכל שלב יש תפלה (בקשת רחמים) מיוחדת. התפלה בכלל, העבודה שבלב, מתיחסת לעבודת הבינוני כנ"ל. נמצא שיש כאן חמשה שלבים בהתפתחות עבודת-תודעת הבינוני. הרי התפתחות הולד כמוה כהתפתחות כל רעיון וחידוש של שכל ותובנה. ויש לומר שחמשת השלבים הנ"ל מכוונים כנגד חמשת הפרצופים הכלליים של תודעת הבינוני ("מדת כל אדם"):

קליטת הזרע של הרעיון החדש הוא סוד מוחא סתימאה, חכמה דאריך אנפין, בחינת "טעם כמוס לרצון" כמבואר בדא"ח. קליטת הזרע = זרע זרע זרע כנגד ג ימי הקליטה שהם כנגד גרישין דאריך, כאשר מוחא סתימאה הוא עצם הזרע ה-ג ודוק (והוא עולה נמנע הנמנעותכנגד רדל"א, וד"ל).

פרצוף הזכר הראשון ("הכל הולך אחר הפתיחה") הוא פרצוף אבא, חכמה עילאה דאצילות. הזכר הוא המשפיע בכל הדרגות שממנו והלאה – סוד היות החכמה "נקודה דנעיץ" בכל ספירות עולם האצילות (מה שאין כן הכתר, אריך אנפין, הוא "נקודה דלא נעיץ" בשאר ספירות האצילות, כאשר עיקר בחינת ה"נקודה" שבו הוא סוד מוחא סתימאה, וד"ל).

בינה, פרצוף אמא, היא ענין שלימות הצורה של הולד-הרעיון המתבשל ברחם האם. נקודת הבינה היא ה"צירה" לשון צורה כנודע. כאן באה התפלה "שלא יהא סנדל" – "שלא תתעבר אשתו ולד אחר, ויהיה פוחת צורתו של ראשון". עד ללידת רעיון אחד, עד שיצא לאויר העולם בשלום, אין להתעבר ברעיון אחר (סוד ה"שא שא" דאדמו"ר האמצעי, "רחובות הנהר" דפרצוף אמא, בשעת אמירת דא"ח, וד"ל).

סכנת הנפילה נוגעת למדות הלב, שנפלו למטה בשבירת הכלים כנודע. תפלה זו – "שלא יהא נפל" – היא בזעיר אנפין, פרצוף מדות הלב. השרש "נפל" מופיע פעם ראשונה בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") בפסוק "ויאמר הוי' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך". קין פגם במדות הלב, במדת הכעס בפרט. ה"חרה לך" הביא ל"נפלו פניך" ("שקר החן").

היציאה לאויר העולם בשלום היינו תיקון מדת המלכות, פרצוף הנוק' דז"א, עלמא דאתגליא, ודוק. ברגע הלידה מאיר המזל של הולד, ד"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", וד"ל.

לפי זה, הדיון בגמרא – האם אדם רשאי להתפלל שתלד אשתו זכר – נוגע לפרצוף אבא (של התפתחות כל רעיון חדש) דווקא. התפלה מותרת דווקא כאשר "הזריעו שניהם בבת אחת", סוד היות החכמה-עילאה למעלה מהזמן (מצד פנימיותה, מה שאין כן מצד חיצוניותה יתכן "איש מזריע תחלה" או "אשה מזרעת תחלה"), וממילא הכל קורה "בבת אחת" (בבת אחת= "ויאמר אלהים יהי אור [אור ישר של 'איש מזריע'] ויהי אור [אור חוזר של 'אשה מזרעת', בבת אחת]" – "חכמת אדם תאיר פניו", ראשית גילוי האור בחכמה. וכן עולה "ויאמר אלהים נעשה אדם" – נעשה שנינו כאחת את האדם זכר ונקבה, וד"ל).

ובזה יובן גם כן הקשר בין תפלת שוא לשבועת שוא כנ"ל. מבואר במקום אחר בסוד הקבלת עשרת הדברות לספירות העליונות ש"לא תשא" הוא כנגד החכמה, פרצוף אבא. "כלם בחכמה עשית" – "כולם בחכמה אתברירו", החכמה היא מקום הבירור בין אמת לשוא, הן במשמעות של לשקרא והן במשמעות של למגנא, וד"ל. וכן ב"אמת" גופא, בחכמה נעשה הבירור בין ה"אמת" של האיש – "איש מזריע תחלה" – לבין ה"אמת" של האשה – "אשהמזרעת תחלה" (שהיא "אמת לאמתו", "אמת מארץ [התחתונה והעליונה גם יחד, סוד בינה יתרה ניתנה באשה] תצמח" – "יולדת זכר" בודאי, סוד "הודאי [= הוי' בחכמה] שמו", שעל ידי קדימה "תחלה" [כנוי לחכמה כנודע] נקבע מין הולד בודאי, שגלל כן "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא", וד"ל).

ז.

 החידוש שבנוסחת הפרקי דרבי אליעזר הוא שלאחר ריבוי הראיות שמביאים בית שמאי ובית הלל כל אחד לשיטתו מסיק המדרש: "נכנס תחרות ביניהם עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלו ששניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחת". אין כאן מאן דאמר אחר (דעת חכמים שסוברים לא כמו בית שמאי ולא כמו בית הלל) אלא שלבסוף "שרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלו".

השראת השכינה ביניהם הוא על דרך "זכו – שכינה [שרויה] ביניהם". כאן, בית שמאי הם בחינת האיש, בחינת "שמים קדמו", ובית הלל הם בחינת האשה, בחינת "ארץ קדמה". הערך הממוצע של ארבע התבות "שמים קדמו" "ארץ קדמה" = אדם קדמון (ה פעמים זבריבוע). שילוב סופי התבות – מצוה (אחת, מצוה רבה של "פרו ורבו"), ודוק.

ועוד, ועיקר, התחרות דווקא היא סבת השראת השכינה ביניהם, וידוע שכל סבה היא בחינת זכר וכל מסובב הוא בחינת נקבה. והרמז: תחרות = 1014 = 6 פעמים 13 בריבוע; שכינה = 385 = 7 פעמים כלה. היחס בין 13 ל-7 הוא יחס של זכר ונקבה כנודע. והוא סוד "אעשה לו עזר כנגדו" – "'כנגדו' – להלחם בו". על ידי מלחמתה של תורה, תחרות אמיתית לשם שמים (על דרך מחלוקת הלל ושמאי) – "ואת והב בסופה", השראת השכינה ביניהם. והיינו סודמשה – ששכינה מדברת מתוך גרונו – ראשי תבות מחלוקת שמאי הלל (= 1000, אלף אורות שניתנו למשה במתן תורה).

החידוש שבנוסחת המדרש רבה הוא ש"לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה". "שכלול" היינו עשיה כנודע (עשיה ע"ה = שכלול). מזה משמע ש"שניהם כאחד נבראו" (בחינת "הזריעו שניהם בבת אחת") הוא כנגד יצירה (מקום משפט היצרים הטוענים את טענותיהם ביחד, כנ"ל). אם אכן "ארץ קדמה" הוא כנגד "אשה מזרעת תחלה" יוצא אם כן שלידת הזכר שייכת לשכלול עולם העשיה ואילו לידת הנקבה כאשר "איש מזריע תחלה", כנגד "שמים קדמו", שייכת לעולם הבריאה. והיינו שמציאות עולם הבריאה היא בבחינת "אפשריות המציאות" (בחינת חמר היולי, חמר ללא צורה) בעוד שמציאות עולם העשיה היא בבחינת "מציאות פרטית" (תוצר עשוי, גמור ומשוכלל). והיינו שחשיבות הנקבה היא על שם העתיד (סוד אמא, "עולם הבא" ו"לעתיד לבוא", מקננא בכורסיא) הבלתי ידוע, היא עתידה להוליד בנים ובנות ובכך להמשיך את קדושת ישראל לעד (כנודע שעצם היהדות תלויה באם דווקא), "אין אשה אלא לבנים" (שלשם כך "אין אשה אלא ליפי", בחינת "חיי" ["ראה חיים עם אשה אשר אהבת"] ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה", בחינת "מזוני", ד"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" והכל למען "בני"), וד"ל.

"אמר רבי אלעזר ברבי שמעון אם כדעת אבא למה פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים ופעמים שהוא מקדים שמים לארץ? אלא מלמד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים אברהם ליצחק ויעקב ובמקום אחד הוא אומר 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו" מלמד ששלשתן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר 'הוא אהרן ומשה' מלמד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים יהושע לכלב ובמקום אחד הוא אומר 'כי אם כלב בן יפונה הקנזי ויהושע בן נון' מגיד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים תורין לבני יונה ובמקום אחד הוא אומר 'ובן יונה או תור לחטאת' מגיד ששניהם שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים כיבוד אב לאם ובמקום אחד הוא אומר 'איש אמו ואביו תיראו' מגיד ששניהן שקולין זה כזה, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. בכל מקום הוא מקדים בריאת שמים לארץ ובמקום אחד הוא אומר ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים מגיד ששניהם שקולין זה כזה".

לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון שני המינים, זכר ונקבה, שקולים זה כזה. ברצונו לתקן את פגם מיעוט הירח – "והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'" – "איש ואיש [בין אם איש מזריע תחלה בין אם אשה מזרעת תחלה] יולד בה". בדוגמאות שהוא מביא הוא מקיף (ומתקן) את כללות סוד האצילות: אברהם יצחק ויעקב הם כנגד עיקרי מדות הלב, חג"ת. משה ואהרן הם כנגד נצח והוד. יהושע (מאפרים) וכלב (מיהודה) הם כנגד יסוד ומלכות. עד כאן ז"ת. תורים ובני יונה הם כנגד ה"ח וה"ג דדעת (כמבואר במ"א) נשמת ז"א (ונוק'). עד כאן שמים וארץ בכללות. אב ואם הם כנגד חכמה ובינה, פרצוף אבא ופרצוף אמא, שרשי שמים וארץ העליונים כנ"ל. נמצא שכל האצילות בכלל השויון הפנימי והעצמי ש"שקולים זה כזה", תודעה המביאה לאהבת ישראל ואחדות ישראל, וממילא לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.