דברי תורה לפרשת מטות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

א.

 "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

 תרגום יונתן:

וית בלעם בר בעור קטלו בסייפא והוה כיון דחמא בלעם חייבא ית פינחס כהנא רדיף מן בתרוי עבד מלתא דקוסמין ופרח באויר שמיא מן יד אידכר פינחס שמא רבא וקדישא ופרח בתרוי ואחדיה ברישיה ואחתיה שלף סייפא ובעא למקטליה פתח פומיה במילי תחנונין ואמר לפינחס אין תקיים ית נפשי משתבענא לך דכל יומין דאנא קיים לית אנא מלטיט ית עמך עני ואמר ליה הלא אנת הוא לבן ארמאה דבעית למישיציא ית יעקב אבונן ונחתת למצרים בגין למובדא זרעא ומן בתר דנפקו ממצרים גריתא בהון עמלק רשיעא וכדון איתגרתא איתגרא למילוט יתהון וכיון דחמיתא דלא אהנין עובדך ולא קביל מימרא דיי מינך אמליכת מלכא בישא ית בלק למוקמא ית בנתיה בפרשת אורחתא למטעיא יתהון ונפלו בגין כן מנהון עשרין וארבעא אלפין בגין כן לית אפשר תוב למקיימא ית נפשך ומן יד שלף סייפיה מן תיקא וקטליה.

פינחס הורג את בלעם הרשע, המטעה את ישראל לזנות ועבודה זרה, ב"חרב נקמת נקם ברית" (לקיים "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים"). על בלעם הרשע אין פינחס חס(פינחס נוטריקון פינחס אינו חס; פינחס אינו חס = 343 = 7 בחזקת 3, סוד "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – "שבעתים כאור שבעת הימים"; שכרו של פינחס הוא להיות כהן לעולם ["ברית כהֻנת עולם", על דרך מתנת המלכות לדוד לעולם, גם מצד מסירות נפשו לקדש שם שמים ברבים, וד"ל], אוהב ישראל באמת – "הנני נתן לו את בריתי שלום וגו'" [ה-ו של שלום היא ו קטיעא, י על גבי ו כנודע. לפי ציור זה, כל הפסוק: "לכן [10 בריבוע]אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" = 2401 = 49 בריבוע = 7 בחזקת 4, 7 פעמים פינחס אינו חס; יש כאן 2 בחזקת 3 תבות ו-3 בחזקת 3 אותיות, ודוק] שמעתה כלפי בני [פ ו-במתחלפות באותיות בומ"ף מן השפתים] ישראל כולו נח וחס, ודוק).

אין פינחס מקבל את תחנוני בלעם (מוסר השכל חשוב ביותר לדורנו, כמבואר במ"א). בכך הוא קיים את סוד אמרם ז"ל: "אם [לשון תחנונים, כנודע] בא להרגך [בעצת זנות ועבודה זרה, עבודת הפעור דרך אחוריים, ללא מודעות האדם, וד"ל] השכם [דרך השכם, להביא את המתרחש באחור למודעות הפנים] להרגו", כלל גדול בתורה שלומדים חז"ל מ"צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צֹררים הם לכם וגו'" ("צרור את המדינים והכיתם אותם כי צררים הם לכם" – "אם בא להרגך השכם להרגו" = 3600 = 60 בריבוע = 10 פעמים שכם[ה–שכם וה–שכם], וד"ל; שכם = [פינחס] בן אלעזר).

שליפת חרבו של פינחס מנרתיקה הוא בסוד "כצאת השמש בגבורתו" הנ"ל, יציאת השמש מנרתיקה לעתיד לבוא שצדיקים (העושים כמעשה פינחס, וזוכים לשכר כפינחס) ניזונים בה ורשעים (העושים כמעשה זמרי וכזבי) נדונים בה, וד"ל.

ב.

 לפי תרגום יונתן הנ"ל פינחס רודף אחר בלעם באויר, מחזיק בראשו ומורידו לארץ. הוא רודפו ברוחניות והורגו בגשמיות. גם במעשה זמרי וכזבי פינחס עף באויר (כמדרש חז"ל) ואחר כך הרגם בחרב (רמח). והרמז: רודף הורג = פינחס זמרי כזבי (זמרי כזבי = צור, אבי כזבי, ההופך להיות "צור חרבו", סוד "נושא הפכים", "חרב המתהפכת" כדלקמן, של פינחס, וד"ל; ידוע שפינחס = יצחק נוטריקון יצוה צור חרבו נקמת נקם ברית. יצוה צור חרבו נקמת נקם ברית = 2015 = אל פעמים אדנ–י, שם, תיקון, עולם העשיה – "המעשה הוא העיקר" כנודע).

פינחס מחזיק בראשו של בלעם דווקא. היינו באות ב שלו – ראש שמו. פינחס = חר, וכאשר מצרף לעצמו את ה-ב של בלעם (על דרך האמור בזהר שבשעת מעשה זמרי וכזבי ראה – "וירא פינחס" – אות מ שטה באויר [ראשי תבות מות], ולקחה וצרפה לשמו ונעשה רמח, בה הרג את זמרי וכזבי), ראשו של בלעם, נעשה חרב ("חרב נקמת נקם ברית" כנ"ל). נמצא שבחרב שבה הרג פינחס את בלעם יש שתי בחינות, בחינת פינחס ובחינת בלעם גם יחד. והוא על דרך גלגול ראשו של עשו לתוך חיקו של יצחק (= פינחס כנ"ל; לפי הנ"ל, ראשו שלעשו היינו ה-ע שלו, שבצירוף ליצחק נעשה עזרא הסופר, סוד אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, וד"ל). וכן יתבאר לקמן שבלעם נהרג (גם) בחרב עצמו, בסוד "[להט] החרב המתהפכת", וד"ל.

והנה, בפירוש הרא"ש לתורה מצאנו:

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". שמעתי שאותו חרב הוא אשר נעץ יעקב אבינו בגל אצל המצבה שעשו ביניהם הוא ולבן הארמי, אמרו מי שיעבור את הברית הזאת איש על רעהו ידקר בחרב ויסקל באבני הגל. וזש"ה "ותלחץ רגל בלעם אל הקיר", כלומר אל האבנים. ועובר הברית אז התחיל ליסקל באבנים ולסוף נהרג בחרב, דכתיב "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" הידועה והמבוררת, וז"ש הכתוב "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו" ואמרינן בלעם הוא לבן, ואולי נאמר כי היה ממשפחתו ונכון.

לפי זה, ה"ברית" של ה"חרב נקמת נקם ברית" היינו הברית שכרתו יעקב ולבן ביניהם. עיקר המשמעות הפנימית של ברית זו הוא שלא להתבולל זה בזה (אלא להבדל זה מזה), לא לבוא יחד בברית הנישואין (שכאשר היא נכרתת כביכול בין יעקב ללבן היא בעצם מעשה זנות וטומאה וכו', הפרת הברית שבין ישראל לאבינו שבשמים). גם לפי פירוש זה יש חלק ליעקב וחלק ללבן בחרב זו, והיא מתנקמת בעובר על הברית, מצד החלק של העובר בעצמו, וכנ"ל, ובסוד "החרב המתהפכת", וד"ל.

גם פלטיאל בן ליש הצדיק נעץ חרב בינו לבין מיכל בת שאול אשת דוד, ובכך עמד בנסיון פגם הברית הגדול מכולם, כמבואר בחז"ל, ודוק.

ג.

והנה, בספרי מצאנו מחלוקת בדבר:

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קפחוהו, לפי שבא ליתן להם עצה אמר להם כשהייתם ס' רבוא לא יכלתם בהם ועכשיו אתם יכולים בהם, לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. רבי נתן אומר בבית דין הרגוהו, שנאמר "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב".

בתורה נאמר "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", ובספר יהושע נאמר "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב". בלשון התורה יש 21 אותיות ובלשון יהושע המקביל לו יש 34 אותיות, שני מספרי "אהבה" רודפים, מספרים שהיחס ביניהם הוא "חתך זהב". הפסוק בתורה, "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", מתחלק, לפי טעמי המקרא, לשני חלקים – "ואת בלעם בן בעור" ו"הרגו בחרב". בחלק הראשון יש 13 אותיות, בחלק השני יש 8 אותיות – שוב "חתך זהב" (13 ו-8 הם שני מספרי ה"אהבה" שלפני 21). הפסוק השני המקביל, ביהושע, מוסיף על החלק הראשון של הפסוק בתורה 5 אותיות – "הקוסם", ועל החלק השני מוסיף 8 אותיות – "בני ישראל". שוב – "חתך זהב". הביטוי "בני ישראל" עצמו מתחלק ל-3 ו-5 אותיות, חתך הזהב של 8.

בתורה, בלעם נקרא "בלעם בן בעור", וביהושע נקרא "בלעם בן בעור הקוסם". ביחד, "בלעם בן בעור" "בלעם בן בעור הקוסם" = 1155 = 21 פעמים 55, שני מספרי ה"אהבה" המקיפים את 34, כנ"ל! 1155 הוא אחד פחות מ-1156, 34 בריבוע. והוא לפי אחד הכללים המופלאים של מספרי "אהבה", שכל מספר "אהבה" בריבוע שוה הכפל של המספר שלפניו והמספר שלאחריו בהפרש של 1 (פחות 1 או יותר 1, לסירוגין)!

ב"בלעם בן בעור" יש 10 אותיות, המשולש של 4. ב"בלעם בן בעור הקוסם" יש 15 אותיות, המשולש של 5. לפי הכלל הידוע בזה, ביחד יש כאן 5 בריבוע אותיות:

ב   ל   ע   ם   ב

ן   ב   ע   ו   ר

ב   ל   ע   ם   ב

ן   ב   ע   ו   ר

ה   ק   ו   ס   ם

נשים לב שהטור האמצעי – ע ע ע ע ו – כולל את כל 4 אותיות ה-ע זו אחר זו (כל הטור = 286 = יחד פעמים אחד). הריבוע הפנימי (של 9 אותיות) = 296 = צור = זמרי כזבי, ודוק. 4 הפנות = 49 = 7 בריבוע. אות ע באמצע, וביחד עם 4 הפנות = 7 פעמים 17 (טוב, אוי, כמו שיתבאר). שאר האותיות = 3.5 פעמים צור.

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב" = 3424 (הגימטריא של הפסוק ביהושע עולה על הגימטריא של הפסוק בתורה ב-814 = 22 פעמים 37 = כב אתוון דאורייתא פעמים הבל להב הלב, ממנו יוצאות = מילוי שם שדי –שין דלת יוד – שם הברית, סוד ה"חרב נקמת נקם ברית", וד"ל) = 8 פעמים חתך (זהב, 8 הוא גם מספר "אהבה"; חתך הוא שם קדוש כנודע היוצא מסופי תבות "פותח את ידך", והוא חותך הברית, וחותך בחרב מי שפוגם בברית, בסוד "חרב נקמת נקם ברית" ודוק) = 16 פעמים "הרגו" (לרמוז שהרגו את בלעם 16 פעמים, פעמיים מפורשות בפסוקים ועוד 14,יד, פעמים, וד"ל; 16 = משיח במספר קטן, עליו נאמר "רוח אפינו משיח הוי'", רוח = הרגו[שכן הרגו את יאשיהו משיח ה', עליו נאמר פסוק זה], ודוק).

יש כאן ביחד 55 אותיות, המשולש של 10:

ו

א   ת

ב   ל   ע

ם   ב   ן   ב

ע   ו   ר   ה   ר

ג   ו   ב   ח   ר   ב

ו   א   ת   ב   ל   ע   ם

ב   ן   ב   ע   ו   ר   ה   ק

ו   ס   ם   ה   ר   ג   ו   ב   נ

י   י   ש   ר   א   ל   ב   ח   ר   ב

שלשת המשולשים של 5 היוצאים מכל פנה = 2500 = 50 בריבוע (סוד גילוי שער הנון, בהריגת בלעם הקוסם), ועוד משולש של 4 באמצע = 924 = כב פעמים מב (סוד שם של כב, שעולה 1681, 41 בריבוע, ושם של מב, שעולה 3701, שביחד עולים 5382 = אור פעמים הוי' ב"ה. אור הוי' = 233, מספר ה"אהבה" האהבה = עץ החיים שבתוך הגן, וכדלקמן). בלעםהקוסם = 353 = שמחה = "סוד הוי' ליראיו", שבלעומת זה (בחינת בלעם הרשע, הטמא ומטמא) = זרע לבטלה, כנודע. והנה, הנקודה הפנימית, ה-ב, של המשולש הנ"ל, ביחד עם ה"מקיף הרחוק" = 1765 = 5 פעמים בלעם הקוסם (שמחה "פנים ואחור"). "באבוד רשעים רנה" ושמחה ("ישמח [אותיות משיח] צדיק כי חזה נקם ['חרב נקמת נקם ברית']"), בהריגת בלעם הקוסם בחרב.

ד.

וכך פירש המלבי"ם את הספרי הנ"ל (המחלוקת בין ת"ק לרבי נתן):

ת"ק סבר שהרגוהו מדין מלכות על שבא לתת להם עצה, וע"כ אמר "הרגו בחרב", כי הריגה מדין מלכות הוא מיתת חרב, ור' נתן ס"ל כר' יוסי בסנהדרין (נו, ב) שכל האמור בפרשת כשוף בן נח נהרג עליו, ושם כתיב "וקוסם קסמים", ועז"א ביהושע "ואת בלעם בן בעור הקוסם" ר"ל שהרגוהו על ידי שהוא קוסם והיה חייב מיתה מדין בית דין לא מדין המלכות בלבד, ועז"א בבית דין הרגוהו, ומיתת בני נח על ז' מצות הוא בסייף, ות"ק י"ל שסובר כתנא דבי מנשה בסנהדרין (נז, ב) שמיתה האמורה בבני נח הוא חנק ולמה "הרגו בחרב" ועל כן סובר שהרגוהו מדין מלכות שהוא מיתת חרב.

נמצא, לפי ת"ק, שהמשיא לישראל עצה רעה, לא עצה של זנות ועבודה זרה אלא עצה המחלישה את רוחם של ישראל לצאת לקרב ולהלחם נגד אויביהם שהם אויבי ה', חייב מיתה מדין מלכות, שמעניניה העיקריים לחזק את יד ישראל נגד אויביהם. לפי ת"ק בלעם נסה כאן להכניס בלב ישראל חלישות הדעת והרוח (לאחר שנכשל להכניס בהם עין הרע, אך 'הצליח' בעצתו לבלק איך ניתן להכשילם ובכך לעורר נגדם את אף ה'). זהו ארס הנחש (משרש עמלק) "אשר קרך בדרך", וד"ל. לפי רבי נתן בלעם נסה לכשף את בני ישראל בקסמיו, ובכך להתגבר עליהם. 'ניטרול' כחו של בלעם לכשף תלוי בבית דין דווקא (הבקיאים בכל מיני כישוף על מנת לבטלם), ולכן לדעת רבי נתן בלעם נהרג בבית דין.

הלא בלעם הוא בעצמו ברך את העם "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". לדעת ת"ק הוא הוא ה"נחש" (הקדמוני), ולפי דעת רבי נתן הוא הוא ה"קסם". הרי בפנימיות, "אלו ואלו דברי אלהים חיים": נחש קסם ב'הכאה פרטית' = 17480 = 19 (חוה) פעמים 920 =זמרי כזבי ב'הכאה פרטית'. ויש לומר, בפנימיות, שאת זמרי הרג פינחס מדין מלכות (זמרי הוא מורד במלכות, ואין מחליש את רוחם של ישראל, אפילו רוחו של משה רבינו, שלא יכול היה כאן לעמוד בפרץ כתמיד, כזמרי בן סלוא) ואת כזבי הרג מיתת בית דין (מדין כשוף, סוד "מכשפה לא תחיה" = "לא תחיה כל נשמה", כנודע סוד השויון, וד"ל; הרי היא פעלה על פי עצתו של בלעם הקוסם, ודוק).

וכך כותב בעל הטורים:

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". ביהושע אומר "ואת בלעם בן בעור הקוסם", מלמד שהביאו לפני משה ודנוהו כדין "מכשפה לא תחיה". "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". "יש דרך ישר" הר"ת עולה כ"ד וס"ת שכר שנתנו לו שכר כ"ד אל"ף שהפיל מישראל בעצתו.

דרך זו (הישר לפני איש – לפני בלעם הרשע) = לבן בלעם, כנ"ל שבלעם הוא הוא (סוד) לבן הארמי. עיקר מגמת רמאותו של לבן את יעקב אבינו (בענין נישואי רחל ושכר שמירת הצאן וכו') היה על מנת להחליש את דעתו (ב'פטיש' אחר 'פטיש'). ללבן היו תרפים, כישוף, שגנבתם רחל (על מנת להפריש את אביה מעבודה זרה בכלל ובפרט מדרכי הכישוף, האסורות לבני נח ושבן נח נהרג עליהם כנ"ל). את הכישוף של לבן לא ראינו שהפעיל נגד יעקב ונשיו ובניו (בנותיו ונכדיו הוא), את זה הוא השאיר לבלעם הקוסם, וד"ל.

לפי דעת הת"ק יש לומר שבלעם נהרג לפני הריגת חמשת מלכי מדין (על פי פשט, לשתי הדעות שבספרי לא משמע שבלעם נהרג על ידי פינחס, כמדרש עליו מבוסס התרגום יונתן). וכן פירש בעל אור החיים הקדוש:

"הרגו בחרב". הוצרך לומר "הרגו", הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים, יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין ואמר להם "ומה כשהייתם כו'", עד כאן הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת ה' מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו, להעירך שלא נהרג עמהם שלא היה מובן כן אם לא היה אומר "הרגו", ואומר "בחרב", לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי.

מה "שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי" היינו כנגד שתי הבחינות הנ"ל, שבטלו כישופיו וחזרה לישראל גבורתם בגשמיות. ויש לרמוז "בחרב" – ב חרב – שתי בחינות בחרב, חרבו של פינחס כנגד גבורת ישראל (שהרי פינחס הוא משוח מלחמה, המעורר את גבורת ישראל כו') וחרבו של בלעם עצמו להתנקם לו מכשפיו, וד"ל.

ומה שחרבו של בלעם חוזרת עליו היינו כפירש"י: "'בחרב'. הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב שנאמר 'ועל חרבך תחיה'", וד"ל.

ה.

 "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" = 1305 = "דרך ארץ קדמה לתורה" = "אשה כי תזריע וילדה זכר" = אשה (כאשר ה-א של אשה = 1000), כמבואר סוד זה במקום אחר.

בלעם הכשיל (בעצתו הרעה לבלק מלך מואב, "אלקיהם של אומה זו שונא זימה הוא…") את בני ישראל בבנות מואב – 'תחת פיקוד' כזבי בת צור נשיא מדין (ראה אור החיים הקדוש על הפסוקים בפרשת פינחס "צרור את המדינים… ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם…"). פינחס בן אלעזר ראה מעשה (של זנות זמרי וכזבי) ונזכר הלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". ידי משה רפו במעשה זה כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו. ידוע מבעל מי השילוח שפינחס פעל מתוך מוחין דקטנות, נערות, דקדושה, בחינת "נער ישראל ואוהבהו". החרב שבה נהרג בלעם היינו "[להט] החרב המתהפכת [לשמר את דרך עץ החיים]", סוד ההלכה הנלמדת בחז"ל מהפסוקים (הנ"ל) "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם…" – "אם בא להרגך השכם להרגו [בחרב של עצמו, בסוד ה'יברוחין', 'ברח לך אל מקומך', שסגולתם להפוך את החרב על השולפו, כמבואר בכתבי האריז"ל]". ה"חרב" שהוא שלף נגד בני ישראל (בעצתו הרעה הנ"ל) התהפכה ופגעה בו עצמו.

והנה, חז"ל לומדים את הכלל הגדול של "דרך ארץ קדמה לתורה" מ"לשמר את דרך [דרך ארץ] עץ החיים [תורה]". עץ החיים גדל בתוך (בנקודה האמצעית של) הגן על מבועי מים החיים של הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן ("על יובל ישלח שרשיו"), שהוא מקום הטהרה שלא יגע בו זר וטמא. כל מהותו של בלעם היא זנות (עם אתונו) וטומאת קרי ("ויקר אל בלעם"), ועל כן עליו במיוחד מתהפכת החרב השומרת על הכניסה לגן עדן מקדם ועץ החיים.

נמצא ש"דרך ארץ" היינו קדושת הזיווג (דרך ארץ סוד זיווג יצחק רבקה, עיקר יחוד מהו-בן, כמבואר בדא"ח, סוד עבודת התפלה), כמבואר במקום אחר באריכות בקשר להוראת חז"ל שתחילה על האדם לישא אשה ורק לאחר מכן ללמוד תורה – בטהרה.

על ידי הריגת בלעם בחרב (של עצמו) וקיום "צרור וגו'" נפרד ממנו הניצוץ הקדוש שהחייהו עד עתה (ושמכחו זכה לברך את בני ישראל במקום לקללם, כרצונו הוא) ונכלל ב"צרורהחיים" (כמבואר בפירוש היכל הברכה על התורה, עיי"ש) כאשר השאר (מהותו העצמית, שכולה זנות וטומאה כנ"ל) ירד לבאר שחת, בסוד "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשידמים ומרמה [סוד אדם דבליעל] לא יחצו ימיהם [דקאי בפרט על בלעם, כמפורש בחז"ל] ואני אבטח בך [מכח הארת הניצוץ הנ"ל לכלל נשמות ישראל ממקורו ב'צרור החיים', וד"ל]".

והנה, במי השילוח הנ"ל מבואר שכזבי היתה באמת בת זוגו של זמרי (!) רק שאכלה פגה (ללא תשובה וגיור כו'), על דרך דוד שאכל את בת שבע פגה, אף על פי שהיתה ראויה לו מששת ימי בראשית.

אך בעומק פנימיות הפשט, מה שפינחס התעורר לקנא קנאת ה' בבוא זמרי על כזבי ("הבועל ארמית") היינו שבאמת היא היתה בת זוגו של פינחס, וקנאתו היתה קנאת הבעל לאשתו (שבסופו של דבר הורג את הנואף ואת הנואפת, כמעשה שהיה [וד"ל])!

והרמז: פינחס בן אלעזר כזבי בת צור = 1305 = "דרך ארך קדמה לתורה" = "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". בגלל עצת בלעם הרעה לא יצא לפועל אותו 'שידוך מן השמים' (שאלולא עצת בלעם והמסתעף ממנה היה מתקדש שם שמים ביותר [על ידי פרסום הפיכת ה' את הקללות של בלעם לברכות]), אך "שפתי כהן [פינחס] ישמרו דעת [ישמרו הזיווג לגלגול לעתיד לבוא] ותורה [שלאחר דרך ארץ] וגו'" ר"ת שידוך (כידוע מרבי נחמן מברסלב), וד"ל.

גם פינחס וגם כזבי כפולות של 13, אחד–אהבה. פינחס = 16 פעמים אהבה וכזבי = 3 פעמיםאהבה. ההפרש ביניהם (המספר שמחברם) הוא 169 = אהבה בריבוע! אבל, גם ההפרש ביןפינחס בן אלעזר לכזבי בת צור הוא 169, אהבה בריבוע (בהפרש הראשון, פינחס גדול מכזביב-169, בהפרש השני כזבי בת צור גדולה מפינחס בן אלעזר ב-169)! וזאת מפני שההפרש ביןבן אלעזר לבת צור הוא 338 = פעמיים 169 (= הוי' פעמים אחד כנודע), ודוק! ממש זווג מן השמים (הערך הממוצע של 3 התבות זווג מן השמים = 169, אהבה בריבוע)!

פינחס בן אלעזר = "ולא תנאף" (בדברות הראשונים נאמר "לא תנאף" = דבר פעור, אך בדברות השניים נאמר "ולא תנאף", ה-ו באה להוסיף פעם אחר פעם, בכל דור ודור, וד"ל).כזבי בת צור = שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שב"לעומת זה" הם שלש דרגות של תאות נאוף כנודע בדא"ח (מרבי אייזיק מהומיל). הכהן, פינחס, איש החסד והאהבה, מעלה את הנרות עד שתהא "שלהבת עולה מאליה", הכל מתוך ההתבוננות ב"הוי'אחד" = כזבי – "את זה לעומת זה עשה האלהים", שמכל זה אפשר להרגיש מרחוק מה היה עולה לגורלו של פינחס אם היה זוכה לשאת את כזבי לאשה בקדושה ובטהרה. יחודם, יחוד של גילוי עצם המאור (= פינחס כזבי), היה בסוד "פך [ראשי תבות פינחס כזבי, לשון אתהפכא חשוכא לנהורא כנודע] שמן טהור" החתום בחותמו של כהן גדול (פינחס) והשמור (לחשמונאי – משיח נאו, תיקון ח שמן אוי, וד"ל) מפני כל מגע טומאה של חכמת יון, וד"ל.

ו.

"וידבר הוי' אל משה לאמר. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת הוי' במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו. ויצבאו על מדין כאשר צוה הוי' את משה ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

בשמונת הפסוקים הראשונים הנ"ל של פרשת מלחמת מדין, עד להריגת בלעם (שעד כאן מסופר אודות עצם המלחמה, ומכאן ואילך מסופר אודות השבי והשלל כו'), יש בדיוק מדיןתבות! מדין = 8 פעמים 13 (אחד–אהבה), נמצא שהערך הממוצע של מספר התבות של שמונת הפסוקים הוא 13. יש כאן ג אזכרות של שם הוי' ב"ה, במקום ה-2 ה-30 וה-74 של הפרשה. 30 ו-74 = מדין. ביחד עם 2 = במדין – "לתת נקמת הוי' במדין"! הערך הממוצע של ארבע אותיות מדין = הוי'. הוי' מדין בהכאה פרטית = 730 – ב פעמים שסה (מספר הימים והלילות של שנת החמה, כנגד מספר העורקים [הדופקים, בחינת יום] והורידים [בחינת לילה] שבגוף האדם, כמבואר סודו בשל"ה הקדוש ועוד).

בפרשה הקודמת נאמר "צרור את המדינים והכיתם אותם" = 1984 = 4 פעמים "צרור" (=מלכות). כאן נאמר "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" = 1983, שעם הכולל = 1984 כנ"ל! שני הפסוקים ביחד, בשלמות: "צרור את המדינים והכיתם אותם" "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" = 4888 = 8 פעמים תורה (אהבה פעמים בטול= "רצוא ושוב" וכו').

והנה, התופעה המופלאה ביותר היא בנוגע לשמות חמשת מלכי מדין: אוי רקם צור חור רבע. המלך הראשון, אוי = 17, ה"לעומת זה" של טוב – "אין טוב אלא תורה" (כפי שיתבאר). המלך האחרון, רבע (ה"לעומת זה" של "ומספר את רבע ישראל") = 16 פעמים 17 (אוי). נמצא שהמלך הראשון והאחרון (ה"לעומת זה", בחמשת מלכי מדין, של "אני ראשון ואני אחרון") = 17 (אוי–טוב) בריבוע! המלך השני, רקם = 20 פעמים 17, נמצא ששני המלכים הראשונים, אוי רקם = אהיה פעמים אוי! [רקם הוא ה"לעומת זה" של "מעשה רֹקם", המוזכר שש פעמים בנוגע למלאכת המשכן, בידי בצלאל בן אורי בן חור, כמו שיתבאר; והוא מקור הפוך: יש בתנ"ך יא "מקור", פעם אחת בתורה – "מקור דמיה" – ועשר פעמים בנ"ך, ביניהן "מקור דמעה" (דמעה = 7 פעמים 17) ו-5 פעמים "מקור חיים" (חיים = 4 פעמים 17 ו-5 פעמים חיים = רקם); סך כל 11 הלשונות הסמוכים ל"מקור":דמיה מים חיים דמעה מים חיים נפתח חיים חיים חיים חיים חיים חכמה = 1445 = 5 פעמים 17 בריבוע!). שני המלכים הנותרים, השלישי והרביעי, צור (ה"לעומת זה" של צור ישראל) חור (ה"לעומת זה" של חור סב בצלאל – "בצלאל בן אורי בן חור", סוד היושב בצל האור-פני-אל המבהיק מ"תלג חור"; והוא גם הנצב הראשון של שלמה המלך: "ואלה שמותם בן חור בהר אפרים" = 96 פעמים 17), לשון נופל על לשון = כי פעמים טוב (30 פעמים אוי). נמצא שארבעת המלכים הראשונים – אוי רקם צור חור = 867 = 3 פעמים אויבריבוע (הראשון והאחרון, אוי רבע, כנ"ל)! כל חמשת מלכי מדין = 1139 = 67 פעמים אוי!

והנה, "מלכי מדין" = 204 = 12 פעמים אוי! וכן, "חמשת" (עיין במפרשים שלכאורה הוא מיותר, שהרי רואים שהם חמשה) = 748 = 44 פעמים אוי! נמצא ש"חמשת מלכי מדין" = 56 פעמים אוי (ה"לעומת זה" של יום פעמים טוב).

"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין" = 5168 = 304 פעמים אוי! יש כאן 19 תבות, ו-304 מתחלק ב-19 (304 = 16 פעמים 19), נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = 16 פעמים אוי (המלך הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה") = רבע (המלך האחרון, "הכל הולך אחר החיתום")!

יש כאן חוה תבות ואדם חוה (= 64 – דין של מדין; ה"בסיס" של הסדרה הריבועית המתחילה ד י ן = 34 = אוי אוי, מספר האותיות של "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב" כנ"ל) אותיות, 8 בריבוע:

ו  א  ת  מ  ל  כ  י  מ

ד  י  ן  ה  ר  ג  ו  ע

ל  ח  ל  ל  י  ה  ם  א

ת  א  ו  י  ו  א  ת  ר

ק  ם  ו  א  ת  צ  ו  ר

ו  א  ת  ח  ו  ר  ו  א

ת  ר  ב  ע  ח  מ  ש  ת

מ  ל  כ  י  מ  ד  י  ן

הנה ארבע הפנות – ו מ מ ן (אותיות ממון) = 136 = 8 פעמים אוי = חצי רבע! שאר כל (60 =א פעמים ו פעמים י) האותיות = 5032 = אוי פעמים צור! הטור הראשון – ו ד ל ת ק ו ת מ = 986 = חן פעמים טוב (אוי)!

ביחד עם 21 האותיות של החלק השני של הפסוק (הנפרד מהחלק הראשון, עיין אור החיים הקדוש הנ"ל) "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", יש בכל הפסוק 85 אותיות, מספר ה"השראה" של 7:

ו

א  ת  מ

ל  כ  י  מ  ד

י  ן  ה  ר  ג  ו  ע

ל  ח  ל  ל  י  ה  ם  א  ת

א  ו  י  ו  א  ת  ר  ק  ם  ו  א

ת  צ  ו  ר  ו  א  ת  ח  ו  ר  ו  א  ת

ר  ב  ע  ח  מ  ש  ת  מ  ל  כ  י

מ  ד  י  ן  ו  א  ת  ב  ל

ע  ם  ב  ן  ב  ע  ו

ר  ה  ר  ג  ו

ב  ח  ר

ב

ראש-תוך-סוף הפסוק (והציור הנ"ל) – ו ת ב = 408 = 24 פעמים 17 = 3 פעמים (זאת אומרת שהערך הממוצע של 3 האותיות הוא) 136, ערך 4 הפנות של הציור הקודם, 8 פעמים אוי. והנה, המקיף הרחוק של צורת ההשראה הנ"ל של כל הפסוק = 2159 = 127 (חיי שרה ומדינות אחשורוש) פעמים אוי!

ז.

נשאר לנו להעמיק בסוד המספר 17 (אוי, טוב) לעניננו, "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים… לתת נקמת הוי' במדין".

הנה ידוע שקליפת מדין היא ה"לעומת זה" של משה רבינו ע"ה, חכמה דאצילות, בטול במציאות (תכלית חייו ועבודתו של משה רבינו היא נצחון ובטול קליפת מדין, שעל כן נאמר כאן "אחר תאסף אל עמיך"). מדין הוא מלשון מדון ומריבה, שרש הישות בנפש, היפך הבטול דחכמה דקדושה. מדין הוא פנימיות החכמה דקליפה, בחינת עצם נקודת החכמה שאינה מתלבשת בבינה, כמבואר בדא"ח, שהרי מואב (מאב, אבא) ועמון (אותיות נועם, בינה) הם כנגד חכמה ובינה דקליפה, ומואב הוא הקליפה דחכמה המתיחדת עם הבינה דקליפה, עמון. כדי להלחם נגד ישראל (בחינת חכמה דקדושה, ישראל אותיות לי ראש, והראש – ראש בני ישראל – היינו משה רבינו עליו השלום) התחברו יחד מדין ומואב, שתי בחינות החכמה, וד"ל.

משה נקרא "טוב" – "ותרא אתו כי טוב הוא". טוב היינו "האור כי טוב" – תורה ("תורת משה") אור – "אין טוב אלא תורה". בהסתלקות האור כי טוב מהאצילות העליונה נאמר לשון "אוי", ה"לעומת זה" של טוב, כנ"ל (מבואר בדא"ח שכאשר האור מסתלק מז"א לאמא נאמר "הוי" אבל כאשר האור מסתלק לכתר עליון, שכנגד הלא-מודע בנפש, הסתלקות מן המודע מכל וכל, נאמר "אוי").

בלעם הרשע הוא הפועל את ה"אוי", ההיפך ממשה רבינו המגלה את האור כי טוב בכל העולמות. החיבור של בלעם (בלא עם) למדין דווקא (לבלק מלך מואב הוא לא הועיל, ודוק) הוא בסוד חיבור ה"אוי" של בלעם עם המלך אוי, המלך הראשון (ראש חמשת המלכים) של מדין.

דהנה בכל חמשת חומשי תורה (אור כי טוב, כנגד, בקדושה, חמשת מלכי מדין) תבת "אוי" מוזכרת רק שלש פעמים, פעמיים לפני אוי מלך מדין, שניהם על ידי בלעם הרשע: "אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון" (55 אותיות, המשולש של 10) "וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל" (28 אותיות, הנקודה האמצעית של 55, המשולש של 7)! שני הפסוקים יחד: "אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון""וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל" = 4896 = רפח פעמים אוי! ביחד עם 5158 הנ"ל, עולה הכל 10064 = הבל פעמים רבע!

בכל התנ"ך יש 26 (כנגד שם הוי' ב"ה) פעמים "אוי", 3 בתורה כנ"ל ו-23 בנ"ך. ה"אוי" האחרון ("הכל הולך אחר החיתום") שהוא במגלת איכה (שקוראים בתשעה באב): "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (28 אותיות [ו-8 תבות], בדיוק כמו הפסוק ה-ב הנ"ל).

והנה, האותיות המשותפות לזמרי וכזבי הן זי זי – אוי אוי (טוב טוב), ודוק. כזבי היא סודכב זי – טוב טובה (אהוה, שם העטרא דחסדים דדעת, אהוי, שם העטרא דגבורות דדעת), סוד אוי ווי!

בלשון המשנה, אומר רבי יוחנן בן זכאי "אוי לי אם אומר [= פינחס כזבי, מאור כנ"ל] אוי לי אם לא אומר", הכל מפני הרמאין ("אוי לי אם אומר", שאם אומר ילמדו הבריות לרמות, ו"אוי לי אם לא אומר" שאם לא אומר יחשבו הרמאים שאין החכמים מכירים במעשה הרמאות שלהם ויוסיפו לרמות), לבן הארמי, הרמאי, בחינת בלעם הרשע כנ"ל. אך בסוף הוא כן אומר לקיים "ישרים דרכי הוי' צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם".

"אוי לי אם אומר" = משה. "אוי לי אם לא אומר" = עשו = שלום. "יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר" = 935 = 55 פעמים 17 = הכל פעמים טוב, אוי!

ובפרק קנין תורה: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". "אין טוב אל תורה" כנ"ל, ועל המעליב את התורה נאמר "אוי"!

והנה, כנגד ה"אוי" דקליפה (הסתלקות אור הקדושה לעילא ולעילא כנ"ל) צריך להיות גם "אוי" דקדושה (חוץ ממה שאוי = טוב ו"אין טוב אלא תורה" כנ"ל), "מיניה וביה אבא [סוד אור פנימיות אבא] נשדי ביה נרגא, ופגע בו כיוצא בו". בסוד הספירות העליונות, א (דאוי) הוא סוד ספירת הכתר עליון, אלף-פלא, ו (דאוי) הוא סוד ספירת התפארת, "עמודא דאמצעיתא", ו-י (דאוי) הוא סוד ספירת היסוד, טפת הזרע קדש. נמצא שסוד אוי הוא סוד תיקון הברית (על ידי המשכת אור הכתר עליון למלא את פגם הברית, כנודע בסוד "מכתם לדוד"), התיקון שנעשה על ידי "פינחס זה אליהו". והנה, כתר תפארת יסוד = 1781 = 13 (הארת יג תיקוני דיקנא, מקור הרחמים והסליחות לכל פגם בנפש) פעמים 137 (קבלה =נאוף, כנודע מרבי נחמן מברסלב). והנה, 137 = אוי בריבוע פרטי, ודוק! 1781 = אוי (17) ועוד 1764 = 42 בריבוע (סוד שם מב, הפועל כל עליה ותיקון בנפש, וד"ל).

t; li+�Neg�P�ont-family:David'>ד פעמים פינחס כנ"ל; ביחד עם "אשא" = 1134 = 3 פעמים חשמל שבמעשה מרכבה, חצי הערך של ד פעמים פינחס ג פעמים אלעזרופעמיים אהרן המוזכרים ב-ד פסוקי פינחס הנ"ל, ודוק היטב). המיוחד בימי א ב ד של מעשה בראשית הוא שבהם דווקא נאמר לשון "יהי" (סוד "אור חדש" ממש, סוד אליהו התשבי כנ"ל): ביום א נאמר "יהי אור", ביום ב נאמר "יהי רקיע", ביום ד נאמר "יהי מארת" ("מארת" היינו 'סגירת מעגל' ביחס ל"אור", יחוד של "מאורי אור", זאת אומרת שיש במאורות דיום ד מעלה לגבי האור של יום א, כמעלת המאור על אור, שהמאור קודם לאור בסוד "קדימה בעילה", קדימת הכתר עליון כנודע ומבואר במ"א). ומכאן יוצא ש"פינחס זה אליהו" הוא סוד יום ד דמעשה בראשית, היום שבו נתלו המאורות למשול ביום ובלילה (בישראל ובאומות העולם – "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח הוי' וכבודו עליך יראה"). על ידי מעשה פינחס נתקן חטא הירח ומיעוטו – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים".

ז.

 "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" הוא הדור ה-כח (יחי) לאדם הראשון (אדם פינחס – "אני ראשון ואני אחרון" של כח הדורות שבתורה = 253 = המשולש של כב אתוון דאורייתא – סוד "והיה ברכה" = "מוצא פי הוי'", וד"ל. ראשי התבות – אף = אנכי = נדב אביהוא כנ"ל, סוד "אף עשיתיו", תיקון העשיה בכח המסירות נפש למען ה' ועמו כנ"ל). כח היינו זבמשולש (סוד כח אותיות של הפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"). עד נח – "עשרה דורות מאדם עד נח" – מסתיים המשולש של ד, מ"שיר פשוט" עד "שיר מרובע" (ה-י של יחי). הדור השביעי לאדם הוא חנוך (כנ"ל). פינחס הוא הדור השביעי ליעקב אבינו (הדור התשיעי לאברהם אבינו), בחיר האבות (יעקב = ז פעמיםהוי' ב"ה, פינחס = יצחק, אבי יעקב = ח פעמים הוי' ב"ה, ביחד – יה פעמים הוי' ב"ה, סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", וד"ל; פרשת פינחס היא הפרשה ה-יה הוי' בתורה). נמצא שהשורה התחתונה של משולש הדורות מאדם עד פינחס הוא מיעקב עד פינחס.

בחמשה חומשי תורה זרע הכהונה מסתיים בפינחס (שלא נתכהן עד שהרגו לזמרי), לא מוזכר בנו של פינחס (אבישוע, המוזכר בדברי הימים בתוך שושלת 26 – הוי' – הדורות מלוי עד לאחרון הכהנים הגדולים שבתנ"ך). מה שאין כן לגבי משה, הדור ה-הוי' כידוע, שמוזכרים שני בניו גרשם ואליעזר, ודוק.

נצייר את כח הדורות מאדם עד פינחס בצורת משולש:

אדם

שת אנוש

קינן מהללאל ירד

חנוך מתושלח למך נח

שם ארפכשד שלח עבר פלג

רעו שרוג נחור תרח אברהם יצחק

יעקב לוי קהת עמרם אהרן אלעזר פינחס

רמזים: יג השמות שבגבול הימני והתחתון של המשולש = 3510 = ה פעמים שבת = אדםפעמים חנך (המשולש של ט פעמים המשולש של יב = לחם = ג פעמים הוי' כנודע). נמצא שהערך הממוצע של יג שמות אלו = ו צירופי אדם. שאר ה השמות שבמקיף החיצוני, כאשר נח ממוקם באמצע = 950 – חיי נח! הדור ה-יג – שלח – באמצע המשולש. שלח = 338 =הוי' פעמים אחד (= הריבוע הכפול של יג)! שלח יעקב פינחס = 728 = ד פעמים יעקב.

והנה, ב-כח השמות הנ"ל יש 105 – המשולש של יד (ז ז) – אותיות! נצייר את משולש האותיות:

א

ד  ם

ש  ת  א

נ  ו  ש  ק

י  נ  ן  מ  ה

ל  ל  א  ל  י  ר

ד  ח  נ  ו  ך  מ  ת

ו  ש  ל  ח  ל  מ  ך  נ

ח  ש  ם  א  ר  פ  כ  ש  ד

ש  ל  ח  ע  ב  ר  פ  ל  ג  ר

ע  ו  ש  ר  ו  ג  נ  ח  ו  ר  ת

ר  ח  א  ב  ר  ה  ם  י  צ  ח  ק  י

ע  ק  ב  ל  ו  י  ק  ה  ת  ע  מ  ר  ם

א  ה  ר  ן  א  ל  ע  ז  ר  פ  י  נ  ח  ס

רמזים: השורה התחתונה היא שלשת הדורות האחרונים – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – יחוס הכהונה בפרט. בשורה זו יש יד אותיות, סוד "יד אהרן" = ו צירופי אדם כנ"ל (לפי הסדר הוא בסוד די – ד אותיות של אהרן ו-י אותיות של בניו – אלעזר פינחס. והוא סוד שם ש-די ב"ה, שאמר לעולמו די, וד"ל; הדור ה-די הוא דורו של עבר = פוטיאל פוטיאל, כנגד טפת יוסף וטפת יתרו, שרש נשמת פינחס, הדור ה-יד יד, סוד נשיאת כפים, וד"ל). עד פינחס ולא עד בכלל יש 100 אותיות, שלמות של 10 פעמים 10, סוד מאה ברכות בכל יום. 105 האותיות עם פינחס היינו בסוד ברכת כהנים – 3 פעמים 5 פעמים 7 (הסדרה הליניארית העולה של מספר התבות של שלוש הברכות של ברכת כהנים כנודע).

לסיום, נביא כאן את השלמת הדרוש בכתבי האריז"ל ללא פירוש (ועוד חזון למועד בעזה"י):

אח"כ כאשר אירע מעשה דבת יפתח הגלעדי שארז"ל שיפתח היה שופט, ולא רצה לילך לבית אליהו שיתיר לו נדרו, וגם אליהו לא רצה לילך אצלו, כי אמר מאן דחייס לכיבי אזל לאסיא, ואז בין דא לדא הלכה הבת של יפתח, ושניהם נענשו, כי יפתח להיותו הוא בעצמו בעל הדבר, נענש עונש, שבכל מקום שהיה הולך, היו נושרים איבריו, וכמש"ה ויקבר בערי גלעד לשון רבים. ואליהו נענש, שנסתלקה ממנו שכינה, כמ"ש רז"ל על פסוק לפנים ה' עמו הנאמר על פינחס, בספר שופטים, דנראה לפנים היה ה' עמו ולא עתה, ואז גם אותה הנפש שנכנסה בו בסוד העבור של נדב ואביהוא, נסתלקה ממנו והלכה לה, ונתגלגלה בשמואל הנביא, כמו שיתבאר לקמן. וז"ס מ"ש רז"ל כי ו' של בריתי שלום היא קטיעא. גם אמרו בזוהר בפרשת אחרי מות, כי י' של פינחס הוא זעירא.

והענין הוא, כי במעשה זמרי זכה אל עבור זה דנדב ואביהוא, כי כשרצו להרגו פרחה ממנו נשמתו, ואז נכנס בו עבור דנדב ואביהוא, כנזכר בפרשת פינחס בזוהר וכשנאבד ממנו בחטא בת יפתח את העבור הנזכר, אז היתה ו' קטיעא, כי בחי' הו' היא ספירת היסוד הנקרא בריתי שלום, ונקטעה אז, כשנסתלקה ממנו שכינה ועבור נדב ואביהוא, והנה אז במעשה דבת יפתח לא נשאר בו רק אותו הנצוץ של טפת שרש יוסף בלבד, כי עבור נדב ואביהוא הלכו בשמואל כנזכר. וגם נצוץ טפת יתרו נסתלקה ממנו.

ואז נולד חיאל בית האלי אשר בנה את יריחו, ונכנסה בו בגלגול גמור, כמו שיתבאר. והטעם הוא, כי עבור נדב ואביהוא, וגם אליהו דשבט גד, ואליהו דבנימין כנז"ל, הנה אינם שם בפינהס, רק דרך השאלה בסוד העבור, ואינם העיקריים בגוף ההוא, ולכן אין החטא ההוא דבת יפתח פוגם בהם. וכן נצוץ דטפת יוסף, אינה קרובה לחטא, החטא ההוא בנצוץ יתרו. לפי שנצוץ יתרו, היא באה מן קין, וכשבאה ביתרו, היה שם כומר, מפטם עגלים לע"ז, ולכן עיקר החטא היה מנצוץ של יתרו, ולכן נסתלק, ונתגלגל בחיאל בית האלי.

והבט וראה, כי אותיות חיאל, הם אותיות אלי"ה, אם תחליף ח' בה' באותיות אחע"ה. גם האלי הם אותיות אליה. וז"ס בית האל"י, בית אליה. פירוש, בית מושב אליהו ז"ל, כי אליהו מושבו היה בגוף פינחס, כי הוא נצוץ טפת יתרו כנזכר. ונמצא כי עיקר הגוף ההוא, הוא של פינחס, ולא של אליהו, רק נקרא בית מושב אליהו ז"ל.

והנה ארז"ל כי חיאל הוה גברא רבא, שהיו הולכים לביתו, אחאב המלך ואליהו ז"ל. האמנם עבירה א' שחטא, במעשה דבת יפתח, גרמה לו עבירה זו שבנה את יריחו, כי הם דומות. כי ענין בת יפתח היתה בענין נדר כנודע. וכן עבירה זו היתה, שעבר על הנדר שהדיר והחרים יהושע, שלא יבנו את יריחו. ולפי שיריחו מיותסת לשרש קין, כמש"ה ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים שהיא יריחו, לכן ביקש חיאל שהוא משרש קין, לבנות את יריחו. ואחר כך נשתנה שמו ונקרא אליהו התשבי, לפי שכיון שנדב ואביהוא עדיין לא נתקנו בו כנזכר, וגם בחי' פינחס עצמו דבן יתרו, חטא בבת יפתח, וגם אליהו דשבט בנימין לא נתעבר בו, אלא לקשרו עם הנשמות האחרות כנז"ל, נמצא כי העיקר עתה הוא אליהו דשרש גד, ולכן לא נקרא עתה פינחס, אלא אליהו התשבי, המורה על נשמת שבט גד:

ואז כשחזרה בו הנבואה, בהיותו נקרא אליהו התשבי, אחר שמת שמואל, חזרו להתעבר בו נדב ואביהוא, ונשלמו הם להתקן בענין הר הכרמל, כאשר נפלו כל העם על פניהם, ואמרו ה' הוא האלהים, ואז נמחל להם עון שלהם, שקוצצו בנטיעות ופגמו בשכינה, ונתקן זה באמרם ה' הוא האלהים, והבן זה. גם לפי שבתחלה חטאו על שהציצו בשכינה בהר סיני, כמש"ה ויראו את אלהי ישראל כו', ועתה נתקן בנפילת אפים, שלא להציץ באש היורד מן השמים. גם זהו טעם שנקרא אליהו ולא פינחס, לפי שבגלל עבודה זו זכה לשנוי זה השם, וכמו שיתבאר לקמן בענין אלישע הנביא וע"ש. ואחר שנתקנו, לא הוצרכו לעמוד שם ונסתלקו להם נדב ואביהוא.

והנה איזבל אשת אחאב, היתה מכשפה גדולה, כנז' בפסוק שהדיחה את ישראל בכשפיה וידעה בכשפיה שנסתלקו נדב ואביהוא מן אליהו אשר עליהם נתבשר הנני נותן לו את בריתי שלום שהוא היותו חי לעולם. ואז אמרה לו, כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש האחד מהם, כיון שנסתלק ממנו גזרת החיים והשלום. גם רמז אל נדב ואביהוא שנשרפו באש הקטרת, וז"ס כנפש אחד מהם. וכיון שהרגיש אליהו שנאבד ממנו מתנה זו, נתיירא, וברח להר חורב. וז"ש וירא וילך לו אל נפשו, ר"ל, לפי שלא היתה רק נפשו יחידית מפני כך נתיירא מן איזבל.

ואח"כ חזר להרויחה במערת הר חורב פעם אחרת, עד שעלה בסערה השמים, ואז אליהו התשבי שהוא משבט גד, נתעלה בשמים, ונשאר שם, ושוב לא ירד עוד, ואליהו דשבט בנימין זה, נתגלגל אח"כ באותו הנזכר בספר דברי הימים, והוא מש"ה ויערשיהו ואליהו וזכרי בני ירוחם וכו'. ואח"כ כשנפטרו, עלה ונתחבר עם אותו אליהו התשבי שעלה בשמים ונשאר שם זה אליהו דשבט בנימין, הוא העולה ויורד תמיד לעשות נסים אל הצדיקים, ולדבר עמהם. ולהיות כי החכמים היו יודעים שאליהו היה כלול מד' בחי', לא היו יודעים איזו בחי' מהם, היא היורדת ועולה ומדבר עמהם, ונחלקו בסברותיהם, עד שהודיעם, ואמר להם, רבותי מה אתם חלוקים עלי, מבני בניה של רחל אני, שכך כתיב ויערשיה ואליה וכו', והודיעם כי זו הבחינה היא המדברת עמהם, ובחי' זו הנקראת אליהו דבנימין, נתחברה עם הבחינה הנקראת טפת יתרו שנתנה לחיאל בית האלי, ומת ונטלה אליהו עמו.

אמר הכותב נלע"ד, כי שתיהם נתגלגלו באליהו של בנימין. ואותה הבחי' הנקראת טפה דיוסף, נתנה אליהו אל יונה בן אמיתי בן הצרפית, כשהחיה אותו. וז"ס מ"ש בזוהר בפרשת ויקהל דף קצ"ז ע"א וז"ל, תנא יונה מחיליה דאליהו קא אתי, ודא איהו בן אמיתי, כד"א ודבר ה' בפיך אמת. וז"ס מ"ש רז"ל תנא דבי אליהו, אותו הנער שהחייתי, משיח בן יוסף הוא, כי להיותו מטפת יוסף, ולכן הוא יהיה משיח בן יוסף במהרה בימינו, ומה שישאר אחר כך לעתיד לבא לחלק אליהו עצמו האמיתי, הוא אותו אליהו דשבט בנימין. ועבור נדב ואביהוא, נתנו אל אלישע הנביא בסוד עבור, כשעלה לשמים. וז"ס מה ששאל אלישע, ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. ובספר הקנה כתוב, פי שנים הם נדב ואביהוא. והענין הוא, כי נ"א ר"ת נדב ואביהוא, שהם פי שנים שנתעברו ברוחו של אליהו. גם ר"ת "נא "פי "שנים "ברוחך "אלי. הוא נפש בא, ר"ל, כי נדב ואביהוא, שהם מבחי' נפש דאצילות דאדה"ר כנז"ל, שבא אליך בעבור שהרגת לזמרי, תתנם עתה אלי.

והנה אלישע הוא משרש חנוך הנקרא מטטרו"ן, שהוא מצד נשמה דאצילות הנקראת זיהרא עילאה דאדה"ר, ולכן הוצרך ליקח נפש זו דנדב ואביהוא, שהם נפש דזיהרא עילאה דאדם, שהיו באליהו. ולפי שאליהו זכה לרוח דזיהרא עילאה כנז"ל, לזה אמר ברוחך אלי. גם רמז ברוחך, אל מה שנתבאר אצלינו, כי אביהוא נפשו ורוחו משרש קין, אבל נדב נפשו משרש אחר, ורוחו משרש קין בלבד, ויען שרוהו לבד היא משרש זה של קין, לכן אמר ברוחך.

ולכן נקרא שמו אלישע, לרמוז, כי בקין נאמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויען שנתקן קין נקרא אלישע, כלומר, לי שעה הקב"ה, מה שלא שעה אל קין בהיותו בלי תקון. וכבר רמזתי לך למעלה, כי פינחס נקרא אליהו, להורות על עבור נדב ואביהוא, הבאים מן קין שנתקנו בו. ולכן שלשה אותיות אלי שבאליהו, ישנם ג"כ באלישע, להורות כי גם אלישע השלים לתקן בג' אותיות אלו, כמו אליהו.

וז"ס מה שצחקו בו הילדים, וא"ל עלה קרח עלה קרח, והענין הוא, במה שיתבאר לקמן, כי קרח בן יצהר, הוא רוחו של קין מצד הרע, ולכן ירד חיים שאולה, וא"ל הילדים לביישו ולגדפו, כי הנה קרח ירד שאולה, וצריך לעלות, ואתה נמשך משרש קרח, ואיך אתה רוצה לעלות. גם רמזו, כי הנה קרח בן יצהר גלחו משה, והיה קרח בשערותיו כנודע, ולכן גם אלישע היה קרח בשערותיו כמוהו, כי שרש נשמתו יש בה חלק ואחיזה מן קרח. וזה גרם שנתעברו בו אחר כך נפש נדב ואביהוא, שגם הם משרש נשמת קרח. גם כמו שמרע"ה הזכיר שם בן מ"ב, והרג את המצרי שהוא נפש קין מצד הרע, כן אלישע הזכיר שם בן מ"ב, והרג מ"ב ילדים אלו כנזכר בזוהר.

ואחר כך נתגלגל בחזקיהו מלך יהודה לרמוז אל מ"ש ז"ל כי בימי המבול תלאו הקב"ה לקין ברפיון, ועליו נאמר וימח את כל היקום. ועתה כשנתקן, נקרא חזקיהו, כי בו נתחזק קין מרפיונו ובו נתקנו ג' אותיות יה"ו מן אליהו הנביא, ובחזקיהו זכה אל חלק א' משלשה חלקי הבכורה הראוים לקין שהיה בכורו של אדה"ר, והם, כהונה, ומלכות, וחלק בכורה, כנזכר בתרגום פסוק ראובן בכורי אתה וגו'. ועתה בחזקיהו לקח כתר המלכות, וז"ס מ"ש ז"ל בקש הקב"ה לעשות לחזקיהו משיח וכו'. והטעם הוא, לפי שהוא מן קין הבכור, והיה ראוי ליקח כתר המלכות, ולהיות משיח לעתיד לבא, ונתבטל, מפני שלא אמר שירה.

אחר כך נתגלגל במתתיה בן חשמונאי, שהיה כ"ג ומלך, ואז זכה ביחד לשני חלקי הבכורה. ואח"כ נתגלגל בעקביא בן מהללאל, וכבר ביארנו, כי קין נרמז בסוד עקב עשו, ולכן נקרא שמו עקביא, ולפי שעקביא זה תקן ג"כ בחי' מהללאל בן קינן, לכן נקרא עתה עקביא בן מהללאל. ואחר כך נתגלגל בריב"ז, ולכן בעת פטירתו, אמר הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא ללוותו, להיותו משרש גלגול נשמתו. וגם בו זכה כתר כהונה של קין הבכור. אחר כך נתגלגל בר' עקיבא בן יוסף, וגם בו נרמז בחי' העקב של עשו, כנזכר בעקביא. ובזה תבין מ"ש במסכת רות של הזוהר, כי יששכר הוא ר' עקיבא, וכמו שיתבאר לקמן כי גם יששכר הוא משרש של זה קין. אחר כך נתעבר בסוד עבור משני גאונים, הנקראים רב אחאי, ורב אחא משבחא גאון, כדי לתקנם. כי הם משרש נפש אחאב המלך, ובהם נתקנו שלשה אותיות אחא של אחאב ע"י עבור הנזכר, אבל הבית של אחאב, נתקנה ברבי אברהם גאליד, כמו שהודעתיך בסדר גלגולי שרש נפש אחאב המלך.

�g�<�P�>, אבל הוא גם כן אוי – "אוי לרשע ואוי לשכנו" כנ"ל (שבט ראובן = רשע, וד"ל).

הבל הוא סוד אור ישר (חסד, ימין) ואילו קין הוא סוד אור חוזר (גבורה, שמאל). במ"ק קין= 7 = הב דהבל (כנ"ל), קי = ב, ן = ה. והסוד: הב דהבל היינו התפשטות ה חסדים דרך הקצוות דז"א, ואחר כך ה-ב שבו הוא סוד ב הכוללים דיסוד ומלכות. אחר כך ה-ל שבו הוא המשכת המלכות דאצילות להאיר (בבחינת הבל, הארה בעלמא) בהיכל קדש קדשים דבריאה, הכולל ג"ר. אחר כך נמשך עוד הבל עד להיכל קדש קדשים דיצירה ועוד הבל עד להיכל קדש קדשים דעשיה, כמבואר היטב בסוף חלק ראשון דתניא, עיי"ש. אך קין הוא בסוד אור חוזר כנ"ל. ה-ק שבו היינו כנגד ספירת המלכות ש"רגליה ירדות מות" כנ"ל, ה-ישבו כנגד ספירת היסוד, וה-ן שבו כנגד העליה דרך ה קצוות דז"א ועד לשרש ה-ן בחמשים שערי בינה ועד לשער ה-ן שבו("אני בינה לי גבורה" דשרש קין, כאשר כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש, וד"ל).

והיינו שברמז הנ"ל – קין הבל ביע (הכל על פי ג דילוגי הבל – "הכל הבל"; קין הבל ביע = 279 = ק, האות הראשונה, במילו במילוי: קוף וו פא; הערך הממוצע של כל אות = אל – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", "ויקח קרח" בריבוע פרטי = אברם פעמים אברהם – "אברם הוא אברהם", תיקון הבל, וד"ל) קין עולה ב"רצוא" עד לשער הנון דבינה ואזי הבליורד ב"שוב" עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו – להאיר את כבוד הוי' (כבודפעמים הוי' = ארץ ישראל) בכל העולם כולו ("עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"). "צדיק כתמר יפרח" ואזי "ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ" ["צדיק כתמר" = "ממכון שבתו" = "ויקח קרח" "ויקח קרח"; "ממכון שבתו השגיח" = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"; ביחד, "צדיק כתמר יפרח" "ממכון שבתו השגיח" = היהלום של 48, "אי הבל", פעמיים "יסוד היסודית ועמוד החכמות"), וד"ל.

עד סיום הסימן הנ"ל – קין הבל ביע – יש 111 = הבל להב הבל אותיות בפרשה, מספר ברית, בציור:

ו  י  ק  ח  ק  ר  ח  ב  ן  י

צ  ה  ר  ב  ן  ק  ה  ת  ב

ן  ל  ו  י  ו  ד  ת  ן

ו  א  ב  י  ר  ם  ב

נ  י  א  ל  י  א

ב  ו  א  ו  ן

ב  ן  פ  ל

ת  ב  נ

י  ר

א

ו

ב

ן  ו

י  ק  מ

ו  ל  פ  נ

י  מ  ש  ה  ו

א  נ  ש  י  ם  מ

ב  נ  י  י  ש  ר  א

ל  ח  מ  ש  י  ם  ו  מ

א  ת  י  ם  נ  ש  י  א  י

ע  ד  ה  ק  ר  א  י  מ  ו  ע

ארבע הפנות = 156 = יוסף = ו פעמים הוי' ב"ה. שתי הנקודות האמצעיות של שני המשולשים – י י – ביחד עם הנקודה האמצעית של כל הציור – ו = יוי = 26, הוי' ב"ה. כל זהנקודות יחד = 182 = יעקב = ז פעמים הוי' (הערך הממוצע של ז הנקודות). השורה העליונה והשורה התחתונה = 1000. בציר האמצעי יש יא אותיות, כנגד יא סממני הקטרת.ה האותיות שבאמצע = 111, מספר כל האותיות שבציור ומספר ברית כנ"ל. שאר ו האותיות = 421, שאף הוא מספר ברית. כל הציר = 532 = כח פעמים 19, ק במ"ס (מחזור גדול פעמים מחזור קטן; נמצא שסוד האות ק של פרשתנו הוא סוד המחזור קטן, שעל פיו נקבע הלוח העברי, סוד הזיווג של השמש והירח, ועד שלעתיד לבוא יהיו החמה והלבנה, המשפיע וממקבל, שוים בקומתם – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (לבנה = "אי הבל אחיך", חמה = יצהר במ"ס, לבנה חמה ר"ת לח, 38, קרחסוד ק, י פעמים י, ירח, וד"ל). תן לחכם ויחכם עוד.