דברי תורה לפרשת האזינו – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

כל השירות בתנ"ך באות ליתן ביטוי מוחשי לרגש ההודיה העצומה לה' בשמחה רבה, בתוף ובמחול וכו', בסוד "בינה [שמחה, כאשר התגלות עתיקא בבינה דווקא, התגלות הענג האלקי בנפש, עיקר ענין השיר, כנודע בענין שיר פשוט שיר כפול שיר משולש שיר מרובע, ארבע דרגות של גילוי התענוג בנפש, כמבואר במקום אחר] עד הוד [הודיה] אתפשטת". בולטת מאד שירת האזינו, שירת משה רבינו שאמרה ביום הסתלקותו, היום שעלה לשמש במרום, היום שהשיג את שער ה-נ, עצם ידיעת האלקות (כמבואר בהקדמת הרמב"ן לתורה), שעל דרך הפשט היא שירה שרוב תוכנה הוא תוכחה לבני ישראל (כאשר עיקרו איום על העתיד לבוא להם אם יתחייבו, ראה רש"י לפסוק הראשון "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"; איום תוכחה, ראשי תבות את [סוד "בראשית ברא אלהים את השמים ואתהארץ" – "האזינו השמים… ותשמע הארץ"] ורת"ס אתהז פעמים חן והמשולש של כח =מלכות [סוד בנין המלכות מהגבורות – איום תוכחה], המשולש של אל, בדלוג אותיותאותכהאתה הוי' = 3 פעמים זה בריבוע [עיקר נבואת משה רבינו, והוא סוד עדן נהר גן =תבל, וראשי תבות ענג כנודע], ו-ימוחח בריבוע, ודוק; בפסוק הראשון מוצפן איום בדלוג עולה בעיגול מה-א של "הארץ" ל-י של "פי" ל-ו של "ואדברה" ול-מ של "אמרי", בהיקף שללז אותיות, סוד לז ימי משה האחרונים בהם אמר משנה תורה, וכמו שיתבאר).

והנה, כל משנה תורה, החומש בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" (גרון סוד ז פעמיםהבל דמעשה בראשית, סוד לז ימי משה האחרונים כנ"ל, סוד יחידה, אליה זכה משה – יהפעמים חיה – בימים שאמר משנה תורה), החומש שאמרו משה ב-לז הימים האחרונים של חיי חיותו בעלמא דין (בהם תקן את עיני כל ישראל – "אשר עשה [לשון תיקון] משה לעיני כל ישראל" – לראות אותו ["אשר עשה [שיהיה] משה לעיני כל ישראל"] בכל דור ודור, דאתפשטותיה בכל דרא ודרא, והיינו שמשה לא מת), הוא חומש של תוכחה לעם ישראל, שמצוה להוכיח סמוך למיתה דווקא, כמבואר ברש"י בתחילת החומש.

לאחר צח הקללות של תוכחת פרשת כי תבוא מגיעים לשיאם בשירת האזינו התוכחה וחזון העתיד הצפוי לעם ישראל אם יעברו את מצות ה' ח"ו (בשירה בה רמוז כל אחד ואחת מישראל ומה שיעבור עליו בפרט מאז ועד ימות המשיח כו', כידוע מהרמב"ן ובמעשה דר'אבנר – אותיות השלישיות של "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם"; סופי התבות של "אשביתה מאנוש זכרם" אותיות משה למפרע, ללמד שמשה [בן נחמן] חוזר לעולם הזה כדי לתקן את נשמת ר' אבנר. סופי תבות כל הפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" –השמים – "האזינו השמים" [וכידוע שהערך הממוצע של ה אותיות "השמים" = "האזינו"]. ראשי התבות "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" = נ, סוד שער ה-נ אליו עולה משה כדי לדעת איך לתקן כל נשמה ונשמה עד סוף כל הדורות, וד"ל. כל הפסוק: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" = 2170 = לא פעמים כן, סוד "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", שמכיר את כל הנשמות, עד סוף כל הדורות, אשר גנוזות בביתי, ויודע איך לתקנן בסוד "לא כן" [= מאין], להפוך את ה"לא" שלהן ל"כן", וד"ל. 2170 = משה [ס"ת "אשביתה מאנוש זכרם" כנ"ל] ועוד 1825 = 25 פעמים חכמה = ג מילוי חכמה: חית כף מםהי חית כף מם הא חית כף מם הה, שבכל נשמה ונשמה יש נקודת חכמה המחיה אותה, ושעל ידה באה לה תיקונה, על ידי משה היודע לזהותה ולגלותה כו', וד"ל. אבנר = 253 = כבבמשולש, כנגד כב אתוון דאורייתא, "תורת משה", אותיותיו עולות בערכן המספרי –אבנר, ובסיס הסדרה שהן יוצרות = 55 = י במשולש, כנגד י ספירות בלימה, ודוק. במספר סדורי, אבנר = לז, עלית משה לדרגת היחידה שבו, וד"ל).

ידוע כמה שהרב המגיד נ"ע חיבב את שירת האזינו, יותר ויותר משאר כל השירות כו', ורצה שכל אחד ואחד יהיה בקי בה, ולא יתכן דבר זה (ביחס לרב המגיד) אלא אם כן נאמר שבשירה זו דווקא, יותר מכל שאר השירות שבתנ"ך, ישנו מטען עצום, אין סופי, של תענוג אלקי, תענוג שאפשר להשיג דווקא בדרך של "טובה תוכחת מגלה מאהבה מסתרת" (וכידוע הרמז שתוכחה היא תוך אהבה).

והענין יובן בשים לב שתכלית כל החומש דמשנה תורה היא הפרשה החותמת אותה, פרשת "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו". תכלית התוכחה היא הברכה ("ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים", עצמותו של משה היא ענין הברכה, והערך הממוצע של שלשת הדילוגים הנ"ל בין ארבע אותיות ברכה –יש אל מש = ברכה!). ואם התכלית היא הברכה מובן שההקדמה אליה, התוכחה, בהסתכלות פנימית (כפי שלימדו אותנו מורנו הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן), אף היא ברכה. ואדרבה, היא ברכה ממקום גבוה ביותר, מעלמא דאתכסיא, כמבואר בתניא פכ"ו עיי"ש.

ב.

והנה, יש יחוד נפלא בחיבור שתי הבחינות של תוכחה וברכה: תוכחה ברכה = 666, המשולש של לו (שאף הוא המשולש של חב בחזקת ג, או, בדרך אחרת [המגיעה אף היא בסוף ל-ב, לשון ברכה, סוד ה-ב רבתי של "בראשית", סוד נעיצת סוף התורה, פרשת ברכה, בתחילתה כנודע], לו הנו ו בריבוע, ו-ו הוא המשולש של ג, שהוא המשולש של ב). יש כאן 9 אותיות, נצייר אותן כריבוע של 3:

ת  ו  כ

ח  ה  ב

ר  כ  ה

נשים לב שהאלכסון היורד משמאל לימין (סוד הרקיע דצורת אות ה-א) הוא הוא אותיות השורה התחתונה של הריבוע, אותיות רכה = יה בריבוע. שאר האותיות = אמת = יהו(אהיה) בריבוע. נמצא ש-לו במשולש = יה בריבוע ו-יהו בריבוע. אבל נשים לב ש-יה ועודיהו = לו, ועוד: יה = המשולש של ה ו-יהו = המשולש של ו (והוא סוד חוה כנודע – המשולש של ח = לו = שני המשולשים של וה, סוד "אם [ח – בינה] כל חי [יחוד וה]", ודוק).

והכלל בזה הוא שריבוע המשולש של כל מספר ועוד ריבוע המשולש של המספר שבא אחריו = משולש סכום שני המשולשים יחד, שהוא הוא הריבוע של שרש המשולש העליון (בדוגמה הנ"ל: לו הנו הריבוע של ו, נמצא שהמשולש של לו, 666 = הריבוע של משולש ו, 441, ועוד הריבוע של משולש ה, 225. עוד דוגמה: ריבוע המשולש של ז – כח בריבוע, 784, ועוד ריבוע המשולש של ח – לו בריבוע, 1296, ביחד = 2080, שהוא המשולש של 64, הריבוע של ח[שעולה סכום המשולשים של ח ו-ז, כידוע הכלל בזה], ודוק).

נמשיך להתבונן בריבוע של תשע האותיות של תוכחה ברכה. הפנות והנקודה האמצעית של הריבוע (שהן הן האותיות של הדלוג הראשון של תוכחה ברכה, אותיות הכתרה) = 630 = המשולש של לה. שאר ארבע האותיות שבאמצעי צלעות הריבוע (אותיות הדלוג השני של תוכחה ברכה, אותיות בכחו) = 36, המשולש של ח (והריבוע של ו כנ"ל) המעלה את ערך המשולש של לה למשולש של לו!

666 = יתרון – "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך", דהיינו יתרון הברכה היוצאת מהתוכחה דווקא. התבה "יתרון" מופיעה עשר פעמים, כנגד "עשר ספירות בלימה" (לגלותן מחשך לאור – "מגלה עמקות מני חשך ויצא לאור צלמות"), כולן במגילת קהלת, המגילה של חג הסוכות וחדש תשרי בכלל, החדש המתחיל בימים נוראים ומסיים בשמחה פורצת גדר, החדש שקוראים בו את שירת האזינו, שירת התוכחה, כאשר סיום החומש וכל התורה כולה, פרשת וזאת הברכה, הוא בשמחת תורה, השיא של "זמן שמחתנו".

ביום אחד של מעשה בראשית (שגם קוראים בשמחת תורה), היום של "יתרון האור מן החשך", המסיים "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (ללמד שתכלית "יתרון האור מן החשך" הוא לגלות שהכל אחד, שהכל משקף את השי"ת אחד יחיד ומיוחד, וד"ל) יש 197 אותיות. והנה, תבת יתרון (666) במספר קדמי (חשבון המתאים ליום אחד של מעשה בראשית) = 2561 = אחד פעמים 197, ודוק.

ועוד: "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = חכמה במשולש כנודע! תבת יתרון ב"מלבוש" שלה – אתב"ש:מאגפט, אכב"י: בלנור, אלב"ם: שכטפג – עולה 1499 = "את השמים ואת הארץ"!

ועוד: "יתרון האור מן החשך" = 1301 = שם הוי' ב"ה ב"השראה"!

ג.

והנה, המספר 666 – תוכחה ברכה – מוזכר במפורש בתנ"ך שלש פעמים, פעמיים בקשר לשלמה המלך (בפסוקים מקבילים בספר מלכים וספר דברי הימים) ופעם בקשר לעולי בבל (בספר עזרא): "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב", "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות וששים ושש ככרי זהב", "בני אדניקם שש מאות ששים וששה".

בכל אחת משלש הפעמים שמופיע המספר 666 מפורש בתנ"ך הוא כתוב בשינוי קל: "שש מאות ששים ושש" "שש מאות וששים ושש" "שש מאות ששים וששה" (בפעם השניה יש תוספת ו ובפעם השלישית יש תוספת ה). כאשר נוסיף לכל אחד מהגימטריות של מהמספרים הכתובים (הערך של ה"מספר מספרי" בלשון המקובלים) את המספר 666 עצמו, יעלה הכל 8918 = 26 (שם הוי' ב"ה) פעמים 343 (ז בחזקת ג, סוד "גשם נדבות תניף אלהים" – גילוי אור החמה לעתיד לבוא כנודע – ראשי תבות "גרונו של משה", וד"ל).

השם "אדניקם" רומז לקימת המלכות של הקדושה (על ידי השם הקדוש קמה כנודע), שם אדנ-י ב"ה. ויש לדרוש שקימת המלכות תלויה בזהב המובא לשלמה (היושב על כסא הוי' למלך, כסאו של מלך שהשלום שלו) מדי שנה בשנה – בכל השינוים של המלכות (ענין המלכות בכלל, ובפרט כאשר היא יורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע כו', הוא ענין השינוים, ענינה של מגילת קהלת בייחוד, ודוק) כמות הזהב (המסמל את האלקות שלמעלה מהעולם, שהרי לא היה העולם ראוי שיברא בו הזהב, רק לצורך בית המקדש, כמבואר בחז"ל) שוה (בחינת "אני הוי' לא שניתי" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד").

דוד במלחמותיו, מלחמות הוי', הכין את הזהב ומסרו לבנו שלמה לצורך בנין בית המקדש. מסוד זהב זה העליון (זהב פרוים, כמבואר במ"א) נמשך לשלמה מדי שנה 666 ככרי זהב. הזהב, אם כן, הוא סוד שלמה בן דוד (ראשי תבות דבש – "ארץ זבת [לשון זהב] חלב ודבש") = אמת (אהיה פעמים אהיה – "אהיה אשר אהיה"), וידוע שהאמת בלתי משתנה, בחינת "אני הוי' לא שניתי" כנ"ל.

בתחילת פרשת ראה נאמר: "ראה אנכי נתן לפניכם היום – ברכה וקללה", פסוק בן ז תבות המתחלקות (על פי טעם האתנחתא) ל-ה ו-ב, סוד תבת זהב (ז = ה ב, סוד חלוקת נרות המנורה כנודע) כנודע (והביטוי שבא בהמשך לפסוק הראשון: "את הברכה" שומר ומשקף חלוקה זה של זהב במבנה אותיותיו, ודוק; ראה היינו ר"ת ראה את הברכה, וד"ל). ביחס לזהב יש לבחור בין הברכה לבין הקללה, בין השימוש בזהב לצורך עבודת השי"ת במקדשו, מקור הברכה, לבין השימוש בו לעשית עגל הזהב (עגל הזהב = כח המדמה) לעבודה זרה ר"ל, מקור הקללה והצורך בתוכחה (כדי שהקללה תהפוך לברכה מכח התשובה מאהבה, כמעלת הזהב על הכסף, ההופכת את הזדונות לזכויות ממש) – 666.

לפי כל הנ"ל, שירת האזינו היא מקום המפגש והמעבר – הממוצע המחבר (ששרשו גבוה יותר משני הקצוות שהוא מחבר כנודע) – בין התוכחה לברכה, וממילא היא אמורה להיות מקור מחצב הזהב. והרמז: המספר האטומי של יסוד הזהב הוא 79 = האזינו! בתחילת פרשת פקודי נאמר "כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש", שבו 79, האזינו, אותיות! האזינו =זהב ועוד שם אדני ב"ה, סוד אדניקם הנ"ל (במספר קדמי, אדניקם = 1001 = 11 פעמים 91 = 13 פעמים מזל = יראת שמים, סוד בנין המלכות), ודוק (כל הפסוק הראשון: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" = 2145 = אדני במשולש כללי, ודוק).

ד.

 כל חומש דברים, משנה תורה, הוא מעבר בין תוכחה לברכה (האותיות המשותפות של תוכחה וברכה הן אותיות כה – סוד "ויפן כה וכה וגו'", פנה לתוכחה ופנה לברכה, כה כה =ן ושאר האותיות של תוכחה ברכה, אותיות רחבות [הבאר השלישית של יצחק אבינו – "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ"] = יתרו, ביחד יתרון כנ"ל). הכל בא לגלות שפנימיות תוכחת משה רבינו, רבן של כל הנביאים, היא אהבת ישראל צרופה, מקור כל הברכות (כשעיקר המעבר וגילוי מקור הברכה בתוכחה עצמה הוא כאן בפרשתנו, שירת האזינו). לכן כאן המקום לדרוש את שמות כל יא הפרשיות של משנה תורה כרומזים ל-יא שלבים של עבודת השי"ת הפנימית שעל ידם ניתן לכל אחד ואחת מאתנו לזכות ל"יתרון האור מן החשך" ועד שיתגלה שהכל אחד ממש כנ"ל:

"דברים": על פי הפשט, "אלה הדברים וגו'" היינו דברי תוכחה שאמר משה לבני ישראל לפני מותו כנ"ל. אך יש לדרוש את תבת "דברים" מלשון "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" (כלל גדול הנלמד משני פסוקים בפרשת וילך, הפרשה המקדימה את שירת האזינו). "דברים" לשון רבים, ו"מיעוט רבים שנים", רומז, אם כן, לשני דברים, שני מנהיגים, ובהיות ש"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" יש לומר שרומז לחפיפה בין שני הדברים, משה (הדבר של דור המדבר) ויהושע (הדבר של הדור שנכנסו לארץ) שתכתב בסוף פרשתנו (הפסוק שלאחר תום השירה): "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" ופירש רש"י: "'הוא והושע בן נון'. שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראהו כאן 'הושע' לאמר שלא זחה דעתו עליו שאע"פ שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחלתו".

 אך יש לפרש גם באופן אחר קצת, על דרך "רננו צדיקים בה'" – יחוד שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. ובכאן: "דברים" – יחוד שני דברים (על דרך משה ויהושע, אבל באותו דור ממש), הדבר הכללי של הדור וניצוץ הדבר הפרטי הנמצא בתוך כל יהודי ויהודי. הרי לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא (בענין "אטו יראה מילתא זוטרתי היא – אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא", מכאן נלמד שהמדה המיחדת את נשמת משה רבינו הכללית לניצוץ הפרטי של משה רבינו שבכל אחד ואחת היא מדת היראה, ודוק), וכן יש לכל יהודי ניצוץ של מלך המשיח, כידוע בשם הבעל שם טוב, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

ואיך מגלים את הניצוץ של משה, של ה"דבר אחד לדור" שיש בכל אחד? על ידי הזיהוי של משה רבינו שבדור וההתקשרות אליו. ואיך יודעים מי הוא המשה רבינו שבדור? כפירוש הבעל שם טוב ל"אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות – תורה יבקשו מפיהו וכו'", אם חשים איך הרב חש לפני שמל, וכאילו רואים את השכינה מדברת מתוך גרונו (ששם אותיות אחהעכנודע, סוד חנוך מורו של משה, וד"ל; גרון אחהע = 343 = גשםז בחזקת ג, ר"ת גרונו שלמשה כנ"ל, וביחד עם שכינה = 728, כח פעמים הוי' ב"ה, וד"ל) – החידוש של פרשת דברים וכל חומש דברים – אזי יודעים שהוא ה"מלאך הוי' צבאות" שבדור, המשה רבינו שבדור, וד"ל.

זהו השלב הראשון של עבודת הנפש של ימי קריאת משנה תורה – ההתקשרות אל משה רבינו (שבדור), לאותו אחד ששכינה מדברת מתוך גרונו (השכינה היא כנסת ישראל, כלומר שמרגישים שהוא מדבר בשם כנסת ישראל כולה), והגילוי, על ידי כך, של ניצוץ המשה שבו עצמו, ניצוץ המנהיג שבו, שיוכל להיות מאנשי משה, מהשרים הממונים תחתיו, להנהיג אף הוא את אותן נשמות השייכות לשרשו. וכן מסופר ממש בתחילת פרשת דברים: "איכה אשא לבדי וגו' [את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת חזון לפני תשעה באב, לפני אמירת מגילת איכה, וד"ל]… הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם… ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר…".

ה.

השלב השני של העבודה הפנימית של ימי קריאת משנה תורה רמוז בשם הפרשה השניה – "ואתחנן". הכלל הוא שככל שמתקדמים בחומש דברים, חומש שני הדברים יחד (סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויה"), יותר ויותר מתעצמים עם משה ועם עבודתו את השי"ת – "משה עבד הוי'".

"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". משה מתפלל תקטו (כמנין ואתחנן שעולה גם תפלה) תפלות להיכנס לארץ ישראל, ששם על ידי קיומו את המצות התלויות בארץ ובנין בית המקדש במקום אשר יבחר ה', מעשה ידי משה הנצחי לעולם ועד, תבוא הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל ולכל העולם כולו על ידי משיח צדקנו.

וכך על כל אחד ואחת, לאחר שמזהה את המשה שבדור, מתקשר אליו בלב ובנפש ועל ידי כך מגלה את הניצוץ של משה שבו (הנושא של פרשת דברים כנ"ל) לעלות בקדש בכך שמרגיש היטב בנפשו שנגזר על משה (הכללי והפרטי) לא להיכנס לארץ וצועק מקרב איש ולב עמוק – "עד מתי?!".

זאת אומרת שאפשר לזהות את משה (הכללי והפרטי) ועדיין לא להרגיש בעומק נשמתו מה שהמשה הכללי מרגיש, מה שמביא אותו להתפלל "ואתחנן".

ראשית כל עליו לדעת ולהרגיש שאף על פי שהוא אכן ניצוץ של משה רבינו רבן הנביאים, אין לו שום זכות עצמו ותפלתו-צעקתו לה' להושיע אותו ועם ישראל כולו הוא בבחינת "ואתחנן", לשון מתנת חנם כנודע. רק כך יתכן שימצא חן בעיני ה', בסוד "אשת חן תתמך כבוד", בחינת "שפל רוח יתמך כבוד" כנודע.

מכל שמות הפרשיות של חומש דברים, רק פרשת "ואתחנן" הוא בלשון משה מדבר בעדו (בגוף ראשון). כאן מתעצם הזיהוי עם משה מאד, על דרך החסיד המרגיש את מצוקת רבו הקיומית ממש (למה משיח עדיין לא בא) ומזדהה אתה לגמרי, לא רק את מצוקותיו הוא.

אחר כך באה פרשת "עקב", הרומז לעקבתא דמשיחא. המשיח כאן, הגאולה כאן, רואים את עקבותיו, רק אותו עצמו עדיין לא רואים. והעצה – "[והיה עקב] תשמעון", שמיעה היינו ידיעת המציאות (ולא ראית המהות), כמבואר בדא"ח. ידיעת המציאות של מלך המשיח.

ופירש רש"י: "'והיה עקב תשמעון'. אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". צריכים להחדיר את ידיעת המציאות של מלך המשיח – "תשמעון" – בכל הפרטים, ועד למצות קלות שאדם דש בעקביו. "ואתחנן" היינו צעקת הלב, "צעק לבם אל ה'", כללות העבודה (והתעצמות ההזדהות עם משה רבינו כנ"ל), אך "והיה עקב תשמעון" היינו העבודה של "כלל שהוא צריך לפרט". ובדרך רמז ומליצה: מצות = קלות, ובסוף פרשתנו נאמר "כי לא דבר רק הוא מכם" ודרשו חז"ל "אם רק הוא מכם הוא", וידוע ש"כי לא דבר רק הוא מכם" = גימטריאות, ולעניננו היינו הגימטריא הנ"ל שמצות = קלות, שאדם דש בעקביו, ללמד שעיקר ענין תריג מצות, כנגד רמח אברים ושסה גידים, הוא להחדיר את האור האלקי בכל פרט ופרט של חיי האדם, בכל דבר קל דווקא (מבין כל המצות מצות תלמוד תורה היא המצוה החמורה באמת, שהרי ויתר כו', נמצא שסוד המדה הראשונה שהתורה נדרשת בה – "קל וחמר" – היינו על דרך "נעשה ונשמע", נעשה את ה"קל" ונשמע את ה"חמר", והוא ממש סוד "עקב [המצות קלות שאדם דש בעקביו, נעשה] תשמעון [נשמע]", וד"ל).

אחר כך באים לפרשת "ראה אנכי וגו'" – ראית המהות (לאחר ידיעת המציאות, פרשת עקב, גדלות ב' לאחר גדלות א' בלשון כתבי האריז"ל), ראית העצמות כביכול – "אנכי מי שאנכי" (שנתגלה במעמד הר סיני – "אנכי הוי' אלהיך", שמפי הגבורה שמענו, וראינו ["וכל העם ראים את הקלות" – "רואים את הנשמע"], "אנא נפשי כתבית יהבית", גבורת העצמות להחדיר את אורו העצמי האין-סוף לתוך האותיות המוגבלות של התורה). ידוע ש"רבי" אמיתי, בחינת משה-משיח, הוא "בלי גבול בגבול", סוד הגילוי של "אנכי", ובפרשת ראה העבודה היא לראות אותו (בכלל ובפרט) ממש.

ויש בראיה זו "ברכה וקללה" – "את הברכה אשר תשמעו… והקללה אם לא תשמעו…", היינו התכללות השמיעה בראיה – "הבן בחכמה" ("שומעים את הנראה", יחוד או"א עילאין כנודע). בראית העצמות – "ראה אנכי" – יש גם הגבורה לנצח את המלחמה (ראית פנים היא לשון קרב ומלחמה בתנ"ך כידוע), להחיל את הברכה על הטוב והקללה על הרע, ואף להפוך את הרע כסא לטוב, את הקללה (עבודת התשובה, לעומת הברכה, עבודת הצדיקים, כמבואר בדא"ח) להתנוצצות ניצוצי אור הקדושה, לשון "נחשת [נחש הקדמוני] קלל", וד"ל. והיינו כידוע ש"אנכי מי שאנכי" = נושא הפכים (ב בחזקת ט) וכו'.

ו.

אחר כך באים לפרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך… ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדף…". כל ארבעת השלבים של עבודת משנה תורה עד כאן היו בעיקר בבחינת "אור המאיר לעצמו" – זיהוי משה רבינו (שבדור) וההתעצמות הפנימית אתו. מפרשת שופטים ואילך "יוצאים החוצה", בבחינת "אור המאיר לזולתו" כדי לתקן את מציאות העולם החיצוני – לעשות לו ית' דירה בתחתונים ממש.

מבואר במקום אחר (מלכות ישראל חלק א) ששלש הפרשיות שופטים כי תצא כי תבוא הן כנגד שלש מצות הצבור – "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". פרשת שופטים פותחת במצות מינוי סנהדרין וממשיכה במצות מינוי מלך, פרשת כי תצא פותחת ב"כי תצא למלחמה על איביך וגו'" ומסיימת במלחמת עמלק, ופרשת כי תבוא פותחת במצות הבאת ביכורים לבית הבחירה.

בפרשת דברים, על ידי ההתקשרות למשה רבינו זוכים כבר להמנות על אנשי משה ולהיות משרי האלפים וכו' כל אחד ואחד לפי דרגתו ושרש נשמתו כנ"ל – "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם". מה אם כן החידוש של פרשתנו, פרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך"? אלא שבפרשת דברים מספר לנו משה איך שנמנו שופטים ושוטרים לדור המדבר, בהיות משה רבינו המוציא אותנו ממצרים והנותן לנו את התורה בנסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע עומד מול עינינו וממנה בעצמו את השופטים והשוטרים. ואילו בפרשת שופטים באה מצות מינוי סנהדרין לדורות הבאים בארץ ישראל, מצוה המסורה לצבור, שבכללותה גם מינוי סנהדרי גדולה כולל המופלא שבסנהדרין, האחד שלמעלה מהשבעים, שעומד תחת ובמקום משה רבינו (כמבואר בחז"ל ומובא להלכה ברמב"ם). ובהמשך למצוה הזאת באה מצות מינוי מלך – "שום תשים עליך מלך" – כנ"ל. נמצא שבפרשתנו יצאנו כבר מ"חממת" המדבר (עם משה בראשנו באופן פשוט וגלוי לכל), מבחינת ה"אור המאיר לעצמו" ונכנסנו לתוך המציאות של חיי האומה בארצה, להתמודדות המתמדת עם המצב והמציאות מבית ומחוץ (תרבות העמים שמסביב), ועלינו להאיר את החוץ ב"אור המאיר לזולתו". עד כה התעצמנו בעניני משיח וגאולה ברוחניות, מעתה עלינו להתעצם אתם גם בגשמיות.

וכמה רמזים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" = 2556 = עא במשולש, רמז מובהק למינוי סנהדרי גדולה של עא, כולל המופלא שבסנהדרין, בחינת משה רבינו כנ"ל.

"ושפטו [=] את [על השופט להרגיש את עצמו טפל ובטל לעם] העם משפט צדק" = 1540 =נה במשולש (נה = י במשולש, י = ד במשולש, נמצא ש"ושפטו את העם משפט צדק" הוא משולש של משולש של משולש, חזקה של "משולש", סוד תיקון השתלשלות כל העולמות על ידי משפט צדק, סוד הריבוע – דב בריבוע, וד"ל) = ע (פנים לתורה) פעמים כב (אתוון דאורייתא) = ישראל (כאשר ה-א של ישראל = 1000).

ביחד, תחילת וסוף הפסוק הראשון של פרשת שופטים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק" (סכום שני משולשים, של עא ושל נה) = 4096 = דיןבריבוע כללי = ח בחזקת ד (סוד אחד – א פעמים ח בחזקת ד, סוד ד רבתי של "הוי' אחד"). בפרשת "ראה אנכי", "אנכי" (ט בריבוע, ג בחזקת ד) הוא סוד "אנכי מי שאנכי" כנ"ל = 512 = ח בחזקת ג. פרשת שופטים אם כן מעלה את החזקה באחת, מ-ג ל-ד, ודוק.

והנה, כדי להאיר את החוץ ולתקן כל מעוות במציאות החיצונית צריך מדה מוגברת של כח שפיטה פנימית, של "מח שליט על הלב" ובפרט של כח לשלוט (בבחינת "שפטים ושטרים") על כל החושים של הנפש הבאים במפגש ומגע ישיר עם החוץ. ידוע הרמז ש"שפטים ושטפים תתן לך בכל שעריך" קאי על ז שערי הפנים – שתי עינים שתי אזנים שתי נחירי האף והפה – וכרמוז בשבע אותיות ה-ש (ר"ת שער) בפסוק הראשון: "שפטים ושטרים תתן לך בכלשעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק", כמבואר באריכות במ"א.

ז.

 אחר כך באים לפרשיות כי תצא וכי תבוא, שכנגד מצות מלחמות (ועד להכרתת זרעו של עמלק) ומצות בנין בית הבחירה (במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם), מבין שלש מצות הצבור כנ"ל. בכללות, הן בסוד "עת מלחמה ועת שלום" (שתי העתים החותמות את כח העתים של קהלת, מגילת חדש תשרי, וחדש ההכנה אליו, חדש אלול וכנ"ל). רק שכמו ביחס לכל תופעה של קדושה יש התכללות של שתי הבחינות זו בזו.

ידוע שסוד הצבא הוא יוצא ובא, סוד "מטי ולא מטי" (ראשי תבות מום, השם האחרון, ה-עב, של עב שמותיו יתברך, בהם מקיים ומתקן את עולמו). התכללות ה"בא" בתוך ה"יוצא" (וכן ה"יוצא" שבתוך ה"בא" של פרשת כי תבוא, כפי שיתבאר) הוא על ידי (ההתקשרות לנשמת) משה רבינו, שמכחו דווקא להיות תמיד "על איביך" – מעל איביך ("כי תצא למלחמה על איביך" שאזי בטח – "ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו"). וכן המצוה הכתובה בסמיכות ל"כי תצא וגו'" – "וראית בשביה אשת יפת תאר… והבאתה אל תוך ביתך…", היינו ממש יוצא ובא, בהבאת הניצוץ היקר מכל, האשת יפת תאר (שרש הנשמה של הלוחם), אל תוך ביתך.

דווקא על דוד מלך ישראל חי וקים נאמר הלשון "יוצא ובא": "וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם". "יוצא ובא" = חן חן, וכן בדילוג אותיות "יוצא ובא" אותיותיוצא ו"יוצא ובא" אותיות ובא (תופעה יפהפיה של חן חן, מתנת החן ניתנה לדוד, למלכות, כנודע בספר יצירה). דוד יוצא ובא = עין (ה פעמים הוי' ב"ה, ה חסדים, עיטרא דחסדים דדעת – "חסדי דוד הנאמנים"). דוד אף נשא יפת תאר כנודע, נמצא שבפרשה זו ממשיכים את נשמת משה רבינו (וניצוצו שבכל אחד מאתנו) להתלבש בנשמת דוד המלך, סוד מלך המשיח, שנשמתו משה וגופו (נמשך מנשמת) דוד כנודע.

אחר כך בפרשת כי תבוא, הפרשה ה-נ בתורה (סוד שער ה-נ, בפסוק הראשון "והיה כי תבוא אל הארץ אשר הוי' אלהים נתן לך [התבה העשירית – 'העשירי יהיה קדש להוי", ודוק] נחלה וירשתה וישבת בה" יש נ אותיות, ודוק) באים אל הארץ המובטחת ואל לב לבה – בית המקדש (להביא לשם "מראשית כל פרי האדמה" – "אשר תביא מארצך אשר הוי' אלהיך נתן לך"). אך גם בפרשה זו הפותחת ב"בא" יש הרבה דינים – יא ארורין ו-צח קללות של פרשת התוכחה, הרבה התכללות של "יוצא" (לקרב נגד הדינין, להמתיקם בשרשם, שער ה-נשל הבינה, ששם נמתקים כל הדינים, והכלל שצריך להישאר תמיד מעל לדינין – "על איביך" כנ"ל, מכח ההתקשרות למשה רבינו; החידוש כאן הוא שמודגש היטב שהדינים, האויבים, הם הכל בהשגחה פרטית מאת השי"ת, הכל בהתאם למעשה האיש הישראלי, מדה כנגד מדה, ודוק).

לאחר ה"שחרור" מצבא המלחמה, ב"יוצא ובא" בשלמות של שתי הפרשיות כי תצא וכי תבוא באה עיקר תכלית העבודה של אחדות ישראל – "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" – "לעברך בברית הוי' אלהיך וגו'". אחדות זו באה כמובן על ידי גילוי המכנה המשותף שיש בכל (עשר דרגות) הנשמות, מגדול ועד קטן – נשמת משה רבינו (ומלך המשיח).

תמיד קוראים פרשת נצבים לפני ראש השנה, יום הדין – "אתם נצבים היום". ביומא רבא דראש השנה כולנו נצבים כאחד, באחדות גמורה, שבזכות זה זוכים בדין. בראש השנה צריכה להיות התקשרות מיוחדת לראש – ראש בני ישראל, רבי, בחינת משה רבינו. הוא המליץ יושר עבור עם ישראל הגדול מכולם (עבור הכלל ועבור כל פרט ופרט שבו) כפי שהוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים בתורה. כמה שהיינו קשורים למשה עד כה, ביום הגדול, ראש השנה, עלינו להתחזק ביותר בחידוש הקשר לראשנו (ישראל אותיות לי ראשכנודע). בראש השנה מגלים פן חדש, פנימי ועצמי יותר, של משה רבינו (הכללי והפרטי). והיינו שמצות היום (של "אתם נצבים היום כלכם") בשופר, שמסגולתו לגלות אור חדש המאיר מתוך קול השופר, קלא פנימאה דלא אשתמע (בשום הזדמנות אחרת), בחינת לבא לפומא גליא (גילוי קץ הגאולה על ידי משיח צדקנו, על ידי עבודת ראש השנה להמליך את ה' עלינו למלך עליון ואת משה עבדו ל"ויהי בישרון מלך – בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל"), וסוד "משה שפיר קאמרת".

אחר כך פרשת וילך, משה עצמו הולך מחיל אל חיל – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". הוא הולך לקראת שער ה-נ, גילוי עצמות האלקות (עליה בקש, ולא נענה עד עתה, "הראני נא את כבדך"). כולנו מצטרפים להליכת משה – "צדיקים ['ועמך כלם צדיקים'] אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'". בשער ה-נ עצמו יש אין סוף מדרגות, אין סוף השגות של "איני יודע" (= קסא, מילוי אהיה דיודין, עצמות אמא עילאה, שער ה-נ דבינה, סוד "אם [לשון אמא] אסק שמים שם אתה [עדיין רחוק ממני]"), המשכת המקיף בפנימי ושוב "איני יודע" כלום.

אחר כך בפרשתנו, פרשת האזינו, מתגלה התענוג הנעלם שבכל הקורות שעברו ושיעברו על עם ישראל עד ביאת ינון (שער ה-נ) תחית המתים וחיי העולם הבא (עד נ אלפי יובלות, ויותר) – "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר". "ואמרת ביום ההוא [יום הקריאה וההתעצמות עם שירת האזינו, לשם כך חיבבו הצדיקים אותה ביותר כנ"ל] אודך הוי' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני". כאן מתיחדות התוכחה והברכה כאחת ממש, כנ"ל.

בסוף באים אל "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" בהתגלות גמורה "לעיני כל ישראל". ואזי "נעוץ סופן בתחילתן" – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נאם הוי' כן יעמד זרעכם ושמכם [משה אותיות השם]" (כל ארבעת הלשונות הנ"ל: "וזאת… לעיני… בראשית… כי…" = 11466 = אמת פעמים הוי' ב"ה!), אמן כן יהיה רצון.

אהבתם? שתפו את הפוסט:

צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: