השם ישראל אינו רק שמו הנוסף של יעקב אלא שם לעם-אומה. עם מיוחד במינו.
על סִפָּהּ של הארץ, מתברך יעקב אבינו בשם חדש, ישראל. מה טמון בשם החדש הזה? אופק חדש ומבטיח, ואולי גם סכנות וגורל לא ידוע…
יעקב אבינו הוא האיש, אבי המשפחה. אבל השם ישראל אינו רק שם פרטי אלא שם העם-האומה. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" עד שהפך האחד להיות עַם והתחיל ללכת.
כאשר מגיע יעקב "שלם עיר שכם" הוא מציב מזבח "ויקרא לו אל אלהי ישראל". הקב"ה אינו מייחד שמו על הצדיקים בחייהם[א], אבל "אלהי ישראל" פירושו אלוקי עם ישראל, לא סבא ישראל. ובהמשך, לאחר ששומעים בני יעקב על שאירע לאחותם, הם נעצבים וכועסים "כי נבלה עשה בישראל" – בעם ישראל.
ולאחר שיעקב מגיע לבית אל, וה' חותם על השם החדש, "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" – מיד הוא מבטיח "…פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ", הרי שהשם החדש קשור ליסוד גוי וממלכה.
העם והשר
אך מה משמעות הדבר להיות לעם?
מה הופך קבוצת אנשים לעם? מוצא אתני ותכונות משותפות, שפה ותרבות, חבל ארץ, היסטוריה ומיתוסים – הרבה מרכיבים אפשריים שאיך-שהוא מתוכם נוצר הדבק, נוצקת טביעת החותם הייחודית של האנגלי או הצרפתי, הרוסי או היפני. והנה יש קיבוץ לאומי עם דינאמיקה משלו, סביבה משותפת המחבקת את אנשיה.
– כל זה נקרא במקורותינו השַׂר של האומה – מלאך, כוח רוחני בעל אופי מיוחד המקרין על העם, כמו "שרו של עשו" הנאבק עם יעקב, אחד מתוך שבעים שרים במרום.
"כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע… וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב 'ושר מלכות פרס'…"[ב]
הקיום האישי העצמאי
ומה בנוגע לאנשים, לאותם אלפים או מליונים בני-העם?
מצד אחד, ההשתייכות הלאומית יכולה 'לצבוע' את כל אישיותו של האדם, וכל ארחות-חייו יכולים להיות מושפעים ממנה. כל 'צורתו' ואופיו טבועים בחותם הלאום שאליו הוא משתייך.
אבל העם אינו חזות הכל. יש משהו מתחת לתלבושת הלאומית. גרעין החיים היסודי של ההודי והסיני, השוודי והאינדיאני – אחד הוא. מפני שעצם הקיום הפרטי של האדם אינו נובע מקיומו של הלאום.
"כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות, אבל עצם המהות זה שואב כל אדם מנשמת הכל, מנשמת אלהים, שלא באמצעות הקיבוץ."[ג]
לכן יכולים כל בני-האדם מכל הגזעים והעמים להתחתן זה בזה, וכך מתערבות האומות, נמזגות ומתגוונות (שלא כבעלי-חיים ממינים שונים, שאינם יכולים להתרבות זה מזה). גם האנשים עצמם יכולים לעבור מעם לעם; אדם עובר לארץ אחרת, מאמץ תרבות וסגנון של עם אחר אשר לא ידע תמול שלשום, ואף נטמע בלאום שאימץ לעצמו, עד שבתוך כמה דורות יושלם התהליך ולא נודע כי בא אל קרבו… כמו להעביר עץ מיער ליער או טיפת מים מנהר לנהר.
יש בעם משהו 'נזיל' וגמיש המאפשר מעברים כאלה, הכלל ממשיך 'לנסוע' בעוד הפרטים החוסים תחת-כנפיו יכולים להשתנות ללא הרף.
ויש גם כאלו הבוחרים להיות ללא סעיף לאום בתעודת הזהות, ולא מתים מזה…
והיינו לעם אחד
ניתן לחשוב שכך גם בישראל. הרי את השם ישראל העניק לנו "שרו של עשו", לאחר "קבלת פנים חמה" בכניסתנו למשפחת העמים…
נראה שבאופן כזה התייחסו אנשי שכם אל המשפחה-העם המגיע וחונה בסמוך אליהם. הם אכן חשים שכבר יש כאן עם, אבל מה רע בהצעה "והיינו לעם אחד"? וכי יש פסול בקשרי-נישואין בין בני-עמים שונים? ואם בתרבות האחת יש משהו מאד חשוב, כמו מילת הערלה, מוכנים בני העם האחר לאמץ את הנוהג הזה גם אצלם! אז אם אתם 'ישראל' – נהיה גם אנחנו כנענים-ישראלים…
יעקב חבל נחלתו
אך "לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ"[ד].
לעם ישראל אין מלאך-שר האחראי על המאפיינים הלאומיים שלו[ה]. הרי במאבק הלילי לא "שרו של ישראל" נאבק עם "שרו של עשו". יעקב-האנושי הוא שנאבק עם המלאך, ולבסוף זכה להיות בעצמו שר, "יִשְׂרָאֵל – כִּי שָׂרִיתָ".
מי איפה הוא האחראי על ייחודנו? לא מלאך ולא שרף, אלא ה'. הקב"ה, "אלהי ישראל", חוצב כביכול מתוכו את ישראל, "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ".
לכן הסיפור שלנו הוא אחר לגמרי: ראשית, ייחודו של עם ישראל נעוץ בקשר עם אלוקיו, בברית אבות ואחריה ברית סיני, אין ישראל ללא א-ל. כל העמים שומרים "מרחק בטחון" מן המקור האמיתי, ה' בשבילם הוא "אלהי האלהים" בלבד – אבל ל"ישראל עם קרובו" יש חיבור ישיר אל ה', שרק ממנו ובו נמצא ייחודם, "אתם עדי נאם ה'". ולא כמסורת יפה ומכובדת ככל שתהיה, אלא כסם-החיים היחיד של קיומנו.
"כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה' מכל מקום הם בריאה לעצמם – אל תאמר כך. אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל ה' יתברך."[ו]
איחוד היחיד והעם
והחידוש הנוסף בסיפור הזה, שאין זה רק סיפורו של העם.
בכל העמים, הלאום הוא הכלל החופף מעל היחידים וניתן לדבר על קיום הפרט שמעבר ולפני צורתו הלאומית. אבל בישראל יש רצף אחד בין "עַם אלקי אברהם" – העם הנושא את השליחות האלקית ומחובר בטבורו לאלקים חיים – לבין קיומו של כל אחד ואחת מבני העם הזה. כל אחד מבני-ישראל טבוע באופן אישי ממש בחותם ה'ישראלי' המיוחד, בעצם נשמתו, גם אם אינו יודע זאת. הוויתו של כל יחיד נטועה בברית עם ה', ולכן היא גם נחתמת בבשרו (עוד קודם שהוא יכול להביע את רצונו).
שהרי אין כאן איזה ממוצע של שר-האומה הנוסך מרוחו עלינו, אלא ה' עצמו הוא הנוגע בנו ובוחר אותנו מכל עם ולשון להיות "שבט נחלתו". והרי ה' הוא "יוצר הכל", הוא המעניק את החיים עצמם לכל איש ואשה! ממילא, בחירת ישראל משמעותה שכל יהודי, עד אחרון הפרטים ממליוני בני העם הזה, הוא 'כזה', בשרש הכי עמוק של חייו. היות יהודי הוא עצם הקיום. לא רק השתייכות למסגרת לאומית כללית – עזת-ביטוי ככל שתהיה – אלא שלמות טוטאלית, "להיות יהודי או לא להיות".
לכן השם ישראל אינו מחליף את השם יעקב, "לא שיעקר שם יעקב ממקומו"[ז], כי אין להפריד בין העם לבין הקיום האישי של בני אברהם יצחק ויעקב. יעקב האיש הוא ישראל העם, הוא השֹר והוא שצורתו חקוקה בכסא הכבוד. ומכאן החשיבות וקדושת היחוס התולדתי 'הגזעי', שהוא המהווה את יסוד העם.
על גרי הצדק וגרים מדומים
יש אמנם אפשרות להסתפח אל העם המופלא הזה (וגם זה פלא), אבל רק מתוך מוכנות אישית לבוא באותה ברית, לא להתערבבתוכנו, אלא להכנס בבריתנו, לבוא בכור הברזל של ישראל ולהיוולד מחדש, "גר שהתגייר כקטן שנולד".
שכם וחמור ואנשיהם, יכולים היו למול את עצמם, אבל היה זה רק מעשה של מילה, לא "ברית מילה". אם יתקבל המעשה הזה, מתכון קל ונח של ערבוביה – זוהי הזניה של שם ישראל האמיתי, "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"? ולכן מתעוררת הקנאוּת על קדושת היחוס, על שמירת הברית.
אולי מסיבה זו, לאחר שיעקב נחפז לעזוב את שכם ולעלות לבית אל, עליו לקבל שוב את שמו החדש. השם הזה כבר הספיק לגרום לנו צרות… אך באמת, נשים לב שהמלאך רק ברך את יעקב ובישר לו ששמו ישתנה, אבל קריאת השם ממש תבוא רק מאת ה' עצמו, "ויאמר לו אלהים… יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" – ישראל שאינו אחד ממשפחת האומות, אלא "עם לבדד ישכֹּן ובגוים לא יתחשב".
ישראל היום
ומה קורה לנו היום? השם יהודי נושא את משמעות הקיום שאנו, בני אברהם יצחק ויעקב, נולדים איתו. ישראל הוא העם שהסתובב בגלות דורות רבים – העם שכולל את היהודים, ותו לא.
והנה בדור האחרון הפך ישראל גם לשם של מדינה, והתחדש הכנוי 'ישראלי'. לכאורה עלה השחר, צאצאי יעקב נכנסים לארץ והופכים שוב לישראל. אבל רגע, זה יכול להיות שלב מסוכן: כי מה משמעותו של שם המדינה, שלכאורה אמורה להיות הייצוג הריבוני של העם? אם ישראל המדינה נתפסת כמו איטליה ומרוקו, רק מסגרת שבתוכה הכל נזיל, כיצד נתפס לפי זה עַם ישראל?
יש לומר גלויות: המשמעות החדשה שקבל השם 'ישראל' במדינת ישראל דהיום – היא עיוות נורא. צא וראה שיש בריה חדשה, ישראלי שאינו בהכרח יהודי!
והנה בא שכם-בן-חמור ומעמיד את הדברים במבחן. שכם המודרני יכול להיות, למשל, סטודנט צעיר ומשכיל אשר מתאהב בבת-ישראל ומבטיח נדוניה נאה. ומה רע בדבר? גם הוא "ישראלי"! יהודיה-ישראלית וערבי-ישראלי יחדיו, מה יש? ובבית המשפט של מדינת ישראל יעמידו לדין את מי שפועל נגד השידוך הזה, ויצעקו כלפיו 'גזענות'…
האם השם ישראל במשמעו כיום, אינו מחפה על זנות? ומה יאמר יעקב אבינו על כך שלאור-היום נגנב השם ישראל והפך למשהו אחר? היתכן?!
צריך לקרוא מחדש בשם ישראל. ישראל שהוא יעקב ושהוא בא בברית עם אלקי ישראל. "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ".
[א] רש"י בראשית כח, יג.
[ב] רמב"ן ויקרא יח, כה, עיין שם.
[ג] הראי"ה קוק, אורות עמ' קמד.
[ד] ירמיה י, טז.
[ה] ראה ברמב"ן הנ"ל.
[ו] מהר"ל נצח ישראל פי"ג.
[ז] ברכות יג, א.
* להרחבה נוספת בנושא – ראה סידרת המאמרים "להיות יהודים".
