בין אבלות לנחמה – הרב יצחק שפירא

בימים אלו, מדי שנה בשנה, אנו חוזרים ומתאבלים על החורבן. אבלות זו דומה בהרבה פרטים לאבלות על אדם מישראל שמת, אך לעומת כל קוי-הדמיון בין השתים, קיים גם הבדל בולט ביניהן:

לאבלות על המת יש זמן קצוב – שבעה, שלושים וי"ב חודש. יותר מכך, לא רק שאין צריך אלא גםאסור להתאבל. חז"ל מתחו ביקורת על מי שמתקשה על המת יותר מדי ועל מי שמשתקע באבלו יותר ממה שנקבע בהלכה. וכמו בסימני האבלות החיצוניים כך גם בהרגשה הפנימית: "גזרה על המת שיתכח מן הלב", ועם עבור הזמן הולך ומתקהה רגש הכאב. וכך צריך להיות, כי השכחה מאפשרת לא להגיע להרגשת יאוש וחדלון.

אך אבלות החורבן איננה כזו. כאן, אין האבלות משתכחת או נחלשת עם חלוף הזמן. קרוב לאלפיים שנה אנו מציינים את תשעה באב באותה העוצמה, וכשם שבכל יום ויום אנו מזכירים את בנין ירושלים כך בזמנים קבועים במשך השנה אנו מתמידים להצטער על חורבנה. ובאמת מדוע?

ומצד שני, באופן מוזר דוקא את אבלות החורבן הזו, שאין שוכחים לעולם, ממהרים להמתיק וכבר במהלך תשעה-באב עצמו מקילים מעט באבלות ו"חוטפים" פסוקי נחמה. מהו הענין בכך?

אבלות על החי

ההסבר פשוט. אבלות החורבן איננה אבלות על מה שמת ועבר ובטל מן העולם. גזרה על המתשישתכח, אך אין החי משתכח מן הלב. המקדש אינו איזה מושג מן העבר, הוא העתיד והוא צריך להיות גם ההווה. ברגע זה אנו אמנם בזמן החורבן, אך זהו מצב זמני ובלתי קבוע מעצם מהותו. מבחינה זו, המקדש אינו דומה למת, אלא לאבדה המחפשת את בעליה, לשבוי המבקש לחזור אל ביתו.

לכן גם אומרת ההלכה שקדושת מקום המקדש אינה בטלה לעולם: מאז שנבנה המקדש הראשון אין הפסק לקדושה המיוחדת שבמקום. "שכינה אינה בְּטֵלָה", היא רק מסתתררת, נעלמת ונחבאת עד שתשוב להתגלות. בית המקדש שלמעלה קיים ומוכן, ורק צריך הוא לשוב ולהתחבר עם המקדש שלמטה.

הדבר כל-כך ברור שהמקדש יבנה מחדש, הדבר כל-כך מחוייב שהמקדש יבנה מחדש – ולכן החורבן כל-כך כואב ומצער. זוהי המשמעות האמיתית של אבלות החורבן, לא העלאת זכרונות בהתרפקות על העבר, אלא צער נוקב על המצב הנוכחי, על הדור שלנו שהמקדש עדיין לא נבנה בימיו.

אבלות, צפיה ונחמה

במילים אחרות: האבלות על ירושלים היא הצד האחד במטבע שצדו השני הוא הצפיה לישועה ולבנין. מי שמתאבל באמת על החורבן, ודאי שהצפיה והתקוה לבנין בוערת בקרבו; ומי שמצפה בכל מאודו לבנין, ודאי שיתאבל על החורבן בכאב ובצער.

כעת נבין יותר את הקשר המהותי בין האבלות לנחמה. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה": מי שמתאבל על ירושלים כראוי, ודאי שהוא מצפה בכל לבו לראות בשמחתה, ודאי שהוא מבין את ההכרח הגמור בבנין ירושלים, ולכן מדה-כנגד-מדה יזכה גם בפועל לראות בשמחתה. אך מי שח"ו אינו מתאבל, מי שאינו מבין "כמה כבר אפשר להצטער על מה שהיה", הריהו מנותק מירושלים האמיתית, החיה והמתנערת לקום מעפר, ולכן לא יזכה לראות בשמחתה.

ומשום כך אנו מגיעים לנחמה בסמוך כל-כך לאבלות החורבן. כי כאשר האבלות והכאב מגיעים לשיא הביטוי בתשעה-באב – במחשבה, בדיבור ובמעשה – בשעה זו עצמה מתברר שהמקדש לא מתעבורנו. כשישראל עם קדוש מתחילים לומר איכה וקינות ולהוריד דמעות "על שבר בת עמי" – ברגע זה מתגלה עד כמה מצב החורבן והגלות הוא מצב הדורש את תיקונו, ולא שבר-כלי שהתייאשנו מתקנתו. וזו עצמה התחלת הנחמה!

אבלות אקטיבית

מכאן ברור שאבלות החורבן אינה יכולה להיות אבלות המביאה לחוסר-מעש, לרפיון וליאוש. שהרי אם אין מה לעשות, אין גם מה לבכות. האבלות, הבכי והקינה, באים מפני שאין כאן מת שאי-אפשר להקימו, אלא דבר חי הטעון רפואה, חורבה הצריכה בנין – ולכן תמיד נחפש ונתבונן מה ניתן לעשותכדי להביא לבנין, כשם שאנו נתלים בכל שביב תקוה כדי לסייע לשבויים ולנעדרים לחזור אל ביתם.

נמצא שאבלות החורבן המגיעה לשיאה בתשעה באב, היא עצמה המביאה אותנו לידי פעולה נמרצת בכל השנה כולה. וכך אמר רבי נחמן מברסלב: קינות אותיות תיקון, הקינות צריכות להפוך לתיקון (לקוטי מוהר"ן רמז). הקינות הבאות מעומק הלב הן הדוחפות אותנו לתקן והן הן ראשית התיקון.

• ●●

בימים אלו, נדע להבין את גודל החסרון שבחורבן, אך לא נתייחס אליו במבט-לעבר בלבד. זהו חסרון שעומד להתמלא וצריך להתמלא – ודוקא משום כך הוא כל-כך מורגש. יש צפיה ויש תקוה – לכן אנו מתאבלים ולכן אנו גם מחפשים מה לעשות. עכשיו צריך להתמלא בכח מחודש לקום ולעשות בכל המישורים, לא להיות "מסכנים" אלא בעלי יוזמה ובטחון.

גם אם חלילה נקיים את תשעה-באב הזה כיום תענית, הרי בסיום הצום צריך לקום מן הארץ ולהתחיל בעשיה. כך נזכה לטעום כבר עכשיו מן הנחמה, ונזכה במהרה להיות מן הרואים בבנין ירושלים.

[עוד בענין זה ראה בספרנו 'אל גבעת הלבונה', בפרק 'פאר תחת אפר']