אל שער החמשים – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

 "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים'"[1]. מ"ט שערי בינה בכוחו של בן-אנוש להשיג, אבל על שער הנו"ן אמר ה' למשה רבינו "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי"[2]. מ"ט השערים הם ידיעת ה' דרך חכמתו המתגלה בהנהגת העולם – השגת ה' מצד ה'אחור' שלו, כמו שנאמר למשה "וראית את אחורי" – ואילו שער הנו"ן הוא ידיעת ה' מצד עצמו, מצד ה'פנים' שלו, ועל כך נאמר "ופני לא יראו".

מ"ט שערי בינה המושגים לנו מתאימים למ"ט הימים של ספירת העומר. בספירת העומר אנו רוכשים עוד ועוד שערי בינה, מכוחם אנו מעלים ומתקנים את כל מידות הלב, שבע כפול שבע מידות – כל עולם הרגש וההתנהגות שצריך להיות מונהג על-ידי השכל. אבל לאחר מ"ט השערים המושגים לנו, אנו מגיעים לפתחו של שער הנו"ן הבלתי מושג. כאן אין בכוחנו להכנס, הרי אפילו משה רבינו, "רבן של כל הנביאים", לא זכה לשער הזה בחייו.

ובכל זאת, מבואר בחכמה הפנימית שבשעת מתן תורה היה גילוי שער הנו"ן – שהתגלה למשה רבינו ומכוחו לכל ישראל. כיוצא בזה, בכל חג שבועות, זמן מתן תורתנו, יש הארה מאותו שער הנו"ן. והנה גם בספירת העומר, אמנם אנו סופרים רק מ"ט ימים אבל גם היום החמישים מצטרף אל הספירה, כמו שרמוז בלשון הכתוב "תספרו חמשים יום"[3] – תספרו בפה ארבעים ותשעה ימים, ואחריהם ייספר מעצמו גם היום החמשים.

אל פנימיות הלב

מה פירוש הדברים? האם שער הנו"ן ניתן להשגה או לא? מוסבר בחסידות שבידיעה רגילה של השכל איננו יכולים להשיג את שער הנו"ן, אבל הוא יכול להיות מורגש ונקלט בפנימיות הלב. כלומר, חיצוניות הלב (המידות המורגשות) נמצאת מתחת לשכל, ולכן "המוח [יכול וצריך להיות] שליט על הלב". אבל מעל המוח נמצאת נקודה נעלמת של פנימיות הלב, שבדרך כלל איננו מודעים אליה ורק בעת-רצון מיוחדת ניתן לחוש את פעימותיה העדינות.

את מ"ט שערי בינה אנו משיגים בכח עצמנו, בעבודת התבוננות ודרישת השם. מכח העבודה הזו, אנו מתקנים את כל מידות הלב – את חיצוניות הלב – במהלך ימי ספירת העומר. אבל כאשר מסיימים את העבודה שלנו, מגיעים להכרה שאחרי כל מה שידוע ומושג לי באמת איני יודע כלום – ואז מתנוצץ, בפנימיות הלב, שער הנו"ן. הגילוי הזה כבר אינו עבודה שלנו אלא מתנה מלמעלה, הבאה לאחר הטיפוס הממושך במעלה ההר. לאחר מ"ט ימים שאנחנו ספרנו, הקב"ה עצמו סופר את היום החמישים ומעניק לנו אותו מתנה, "ישמח משה במתנת חלקו".

משה – עין השכל שבלב

ניתן להצביע על עבודה פרטנית המביאה אותנו לחוש את פנימיות הלב, שבו מתגלה שער החמישים. לשם כך, נתקשר לשלשה צדיקי אמת שדמויותיהן מאירות במיוחד בחג השבועות.

ראש וראשון, כמובן, משה רבינו. "משה קיבל תורה מסיני"[4], וכלל אי אפשר לתאר את מתן תורה ללא דמותו של משה במרכז, "תורה צוה לנו משה"[5]. משה רבינו הוא החכמה של עם ישראל. הוא עולה במעלות ידיעת ה', זוכה לנבואה באספקלריא המאירה ודרכו מגיעה אלינו חכמת התורה האין-סופית, והכל מתוך יראה ובטול עצמי מוחלט, "אם אין יראה אין חכמה"[6]. והנה בספר הזוהר[7] מתואר דו-שיח בין נשמת משה רבינו לנשמת רבי שמעון בר יוחאי: משה מתאונן על כך שלא זכה לראות את כבוד ה', "כי לא יראני האדם וחי", ורשב"י עונה לו "בעין השכל שבלבך אתה רואה הכל" – בעין הרגילה של החכמה ("החכם עיניו בראשו") אמנם לא ראית, אבל בנקודת פנימיות הלב ראית גם ראית, אף את השער החמשים! כדי להגיע לכך, צריך לעבוד הרבה עם השכל, כפשוטו, צריך לשמוע הרבה עד שלבסוף זוכים לראיה הפנימית של אותה עין נסתרת, "עין השכל שבלב".

ממשה רבינו נלמד, אם כן, את מדת היראה ואת עבודת ההתבוננות – "דע את אלהי אביך ועבדהו"[8], ללמוד על ה' ודרכיו.

דוד – צעקת הלב

הדמות השניה שלנו היא דוד המלך, שנולד והסתלק בחג השבועות, ולכבודו אנו קוראים את מגילת רות העוסקת ביחוס שלו. דוד המלך מגיע אל פנימיות הלב דרך השתפכות הנפש, התפילה והתחנונים, שאותם הנחיל לנו במיוחד במזמורי תהלים הנפלאים.

בפרט, דוד מגלה את הנקודה העמוקה ביותר של פנימיות הלב מתוך עבודת התשובה שלו. לאחר שהוא נופל ומכיר בחטאו, הוא צועק אל ה' מקרב לבו, מתמרמר, מתחנן ומשווע "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי"[9]. מתוך לבו הנשבר והבוכה, הוא זוכה לגלות את הכוח העצום של התשובה, ובכך מורה דרך תשובה לכולם ומלמד שכשם שאפשר לקלקל כך תמיד אפשר לתקן. בספר הזוהר, התשובה מיוחסת לספירת הבינה, ומכאן שהתשובה העמוקה ביותר נוגעת בשער החמשים משערי הבינה.

כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם דוד המלך, בתפילת אמת, "מקרב איש ולב עמוק", ובעבודת התשובה שאף אחד אינו פטור ממנה.

הבעש"ט – אמונת הלב

הדמות השלישית שלנו היא רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות שאף הוא הסתלק מן העולם בחג השבועות.

מסופר שהבעש"ט אמר על עצמו כי נשמתו נשלחה לעולם כדי לעורר את עם ישראל הנתון בתרדמת עלפון בגלות. סגולה לעורר אדם ישן היא ללחוש באזנו את שמו, וכך הקב"ה לחש באזני עם ישראל כולו את השם 'ישראל' בכך שהוריד לעולם את נשמת רבי ישראל בעש"ט. הבעש"ט גילה עד כמה כל יהודי קשור אל ה' בכל מצב, לא רק כשהוא עולה במעלות השגת אלוקות, כראיית החכמה של משה רבינו, ולא רק כשהוא צועק ושב אל ה' כדוד המלך – אלא תמיד ללא שינוי, כיון ש"ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד".

מכח תורת הבעש"ט, אנו יכולים לגלות את "הנקודה היהודית" האמיתית, את נקודת ה'עצם' שקשורה לעצמות ה'. על הנקודה הזו נאמר "אני ישנה [בגלות] ולבי ער"[10] – וברגע שמצליחים לגעת בה, מתעורר האדם כולו. בפרט, הנקודה הזו מתגלה בכח האמונה שמעל השכל. האמונה היא נחלת היהודי הפשוט כשם שהיא נחלת גדולי הצדיקים, ובה מתברר ש"עמך כֻּלם צדיקים"[11] – האמונה היא הכתר העליון שיש לכל יהודי על ראשו, מעל כל הכוחות המודעים, והיא נוגעת גם במעמקים הלא נודעים של שער החמשים.

בשבועות נזדהה עם חכמת משה רבינו ויראתו, עם תפילת דוד המלך ותשובתו, ועם אמונת ישראל ועצם הנשמה היהודית שחשף הבעש"ט. כך נזכה להתנוצצות שער החמשים שאליו זכינו במתן תורה, אותו שער החמשים שיתגלה אלינו בשלמות בימות המשיח, במהרה בימינו אמן.

על פי 'מעין גנים'

[1] ראש השנה כא, ב.

[2] שמות לג, כ.

[3] ויקרא כג, טז.

[4] אבות א, א.

[5] דברים לג, ד.

[6] אבות ג, יז.

[7] זוהר ח"ב קטז, ב.

[8] דברי הימים א' כח, ט.

[9] תהלים נא, יב-יג.

[10] שיר השירים ה, ב.

[11] ישעיה ס, כא.