איסור ההשתתפות בגירוש – יוסף פלאי

הדברים הבאים הינם פשוטים וברורים וידועים, אך נדמה כי "כפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה"[א]. על כן, "כאדם האומר נחזור על הראשונות" נזכיר שוב את הדברים היסודיים – בעצם חומרת האיסור שבתוכנית החורבן, בכך שאין לשלטון כל סמכות המקלה במה-שהוא את חומרת המעשים, בכך שחובה עלינו להתנגד לגזרה הרעה, ובכך שכל אזרח או חייל חייב לציית לפקודת ה' ולא לפקודה האנושית הנוגדת אותה.

בעיקרי הדברים, נלך כאן בעקבות הרצי"ה קוק, ונצטט מתוך דבריו [הציטוטים באותיות כאלו הם מדברי הרצי"ה, וחלק נכבד מהם מתוך החוברת "עם ישראל קום וחיה" שיצאה לאחרונה].

איסור תורה מוחלט

התוכנית הנוראה של חורבן הישובים היהודיים בגוש-קטיף וצפון-השומרון, וגרוש היהודים היושבים שם מנחלתם – היֹה לא תהיה – הינה איסור תורה גמור ומוחלט, כפול ומכופל:

א. מצד מצות-עשה של ירושת ארץ-ישראל, "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו ולא לעזבה ביד זולתינו מן האומות" (כהגדרת הרמב"ן[ב]), מצוה השקולה כנגד כל המצוות שבתורה[ג]. ומצד החובה להודות לה' על מתנת הארץ[ד] ולא לכפור בטובה[ה]. מצות ירושת הארץ מתקיימת בשלמותה כאשר כל הארץ נמצאת תחת שלטון מדיני מלא של ישראל ומיושבת ביהודים, "כי עיקר המצוה הוא כיבוש הארץ, וממנה נמשכת מצות הדירה בארץ"[ו], אך גם כל קניין קרקע בארץ וכל בית יהודי בה הריהו חלק מן המצוה[ז]– וכל פעולה של חורבן היא ביטול המצוה הזו;

ב. מצד איסור תורה של "לא תחנם" – "לא תתן להם חניה בקרקע", כדי שלא לתת לנכרים ישיבת קבע בארצנו ובכדי שלא להפקיע את הקרקע מן המצוות התלויות בה[ח], איסור שאין לו שום צד היתר במציאות כזו "הבאה להוציא מגופה של קרקע זו כל אחיזת חנייתו של ישראל וכל דריסת רגלו בה, ושהיא באה לרעתם של ישראל"[ט];

ג. מצד איסור תורה של "ולא תעמוד על דם רעך"[י], בסיכון חיי היהודים בארץ-הקודש – על-ידי מתן בסיסי טרור לאויב הנלחם בנו[יא], על-ידי כניעה ל"גויים שצרו על עיירות ישראל שבאו על עסקי נפשות" שחובה לצאת כנגדם בכלי-זין ואפילו בשבת[יב], על-ידי הפקרת ישובי הסְפָר הנתונים במלחמה, שאם יפלו בידי האויב "תהא הארץ נוחה להכבש לפניהם"[יג], ועל-ידי הטלת מורך בלב ישראל במלחמתם באויב, "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו"[יד];

ד. על אלה נוסף האיסור של חילול השם: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל"[טו], שכן חורבן הישובים ומסירת מקומם לנכרים נעשה ככניעה לערבים במלחמתם בנו, ולדעת הרצי"ה קוק מלחמה זו נחשבת כ"העברה על דת", "ביחס לכפיה מצד מי שהוא להעבירנו על חוקי הבוחר בעמו ונחלתו ברוך הוא, הננו מצווים כולנו במסירות נפש של יהרג ואל יעבור, 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', אפילו על ערקתא דמסאנא וקל-וחומר על המצוה של תורה של ישוב וישיבת ארץ ישראל"[טז].

מלבד איסורים אלו (ורבים אחרים), הנוגעים לכלל ישראל כולו, הרי תוכנית אומללה זו היא איסור תורה מוחלט גם מצד היחס לעשרת-אלפי אחינו היקרים היושבים בעוז ובגבורה במקומות אלו: מצד איסור תורה של גזילת ממונם ורכושם, "לא תגזול" אפילו על-מנת לשלם[יז]; מצד האיסור להזיק לממון חבירו, ומצות-עשה של "ואהבת לרעך כמוך" – "לחוס על ממונו"[יח]; ומצד איסור-תורה של הכאת ישראל, "לא יוסיף להכותו", ו"כל המרים יד על חברו נקרא רשע"[יט]. מלבד איסורים רבים נוספים בגרימת צער ובזיון ליהודים כשרים, ביניהם חכמים ותלמידיהם, זקנים וכהנים, אלמנות ויתומים, עניים וגרי-צדק – שמוזהרים אנו בכפליים על צערם, בזיונם ונזקם. ומלבד איסור הריסת בתי-כנסיות ופינוי עצמות המתים ועוד.

פשעי השלטונות

העובדה שמדובר בתוכנית של מערכת השלטון ו"ממשלת ישראל", ולא במעשים של גזלן יחיד פלוני או אלמוני – עובדה זו רק מגדילה בכפליים את חומרת המעשים ואת תוקף האיסורים, ומוסיפה על חילול השם הנורא בכך שהמערכת המדינית שקמה בארץ ישראל – אשר התפקיד האמיתי הראוי לה הוא להוות "יסוד כסא ה' בעולם"[כ] – קמה כעת ופועלת נגד עם-ישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל.

כמובן וברור שאין כל צד היתר לכל המעשים הללו בכך שהם מעשי השלטון. אמנם בדרך-כלל, כלפי שלטון הנוהג כראוי, אנו מצווים לכבדו ולשמור את חוקיו, "דינא דמלכותא דינא", והממרה את פקודתו יכול להענש ואף להתחייב בנפשו – אך אין כל הצדקה וזכות לשלטון לבצע פשעים בכח שלטונו, וודאי שלא פשעים נגד עמו שלו, וודאי וודאי שלא פשעים המנוגדים מכל וכל למצות התורה הקדושה. כן הדבר גם במציאות הנוכחית, בה פועל השלטון רק בזכות הכח ולא מכח שום זכות – הן מהצד הכללי של הפגיעה בארץ ובשלום היהודים, והן מהצד הפרטי של הגזל והחמס כלפי רבבת המתיישבים:

מן הצד הכללי: אין כל תוקף וממשות להחלטות ממשלה או כנסת וכדו' – אפילו היו כולם יהודים – לוותר על שטח מסויים מארץ נחלתנו. אין בהחלטה כזו כדי להפקיע את איסור "לא תחנם" ואת מצות ירושת הארץ, "כאשר הממשלה בוגדת בעם ובארץ מולדתו,אז העם החי והמרגיש אין לו שום שייכות לממשלה הזו. אנו מצווים להתנחל ונתנחל בע"ה בכל מלוא רוחב ארצנו. אנחנו מצווים על פי התורה ולא על פי הממשלה"[כא]. "גם אם כל הממשלה תבוא לכאן [למנוע התיישבות יהודים] זה לא ישנה שום דבר. כל הכנסת הזאת יש לה כח רק בנוגע לדברים כלכליים.. אך לא לעקירת דבר חיוב שאנו מצווים. ממקור בורא עולם אנחנו מצווים ולא מהכנסת"[כב].

וכן ברור שאין להחלטות שלטון כאלה כל תוקף משפטי-ממוני, שכן הבעלות המשפטית על ארץ ישראל היא של עם ישראל כולו, "ירושה היא להם מאבותיהם"[כג] – של הכלל כולו, על כל מליוני היהודים החיים כיום בכל העולם, ועל כל הדורות הקודמים והעתידים לבוא, ואף בזמן הגלות "ארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם ואע"פ שאין אנו שולטין בה"[כד]. כל שלטון שהוא, ואפילו דוד מלך ישראל, איננו הבעלים על ארץ-ישראל "שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה ואין בה למלך יותר מלאיש אחר"[כה]. השלטון יכול להיות שליח נאמן של העם היהודי לסידור וקיום המצוה של ירושת הארץ, אך אין לו כל סמכות להחריב את הארץ, לגרש יהודים ממנה ולתת אותה לנכרים ח"ו, וכל מעשיו בזה אינם אלא כקליפת השום ופחות מכך, "וכל מה שיעשה במעשה בלתי חוקי זה, אם מצד שבושי מדינאים… הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם מבחינת הקיימות ההיסטורית והמציאות הממשית של עם ישראל, בכוחם של כל ישראל, מעתה ועד עולם, ואין לכל זה שום ערך משפטי וממשי ואי עבדי לא מהני"[כו]. "הממשלה היא בשביל העם ולא העם בשביל הממשלה"[כז]. כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר בחורבן שהוא בגדר סכנת נפשות גמורה לישובי ארץ-הקודש, כמו במציאות שלנו, "וזה לא לטובתם של ישראל אלא לרעתם ולכשלונם חלילה, כמו גם לרדיפתם ולסכנתם, ה' ישמרנו"[כח].

וכשם שאין המלך או הממשלה בעלי-הבית לוותר על קרקעות ארץ-ישראל, כך גם כל היהודים הנמצאים בארץ ישראל, ואף בכל העולם – אינם בעלים על הארץ, וגם לו יצוייר שח"ו יסכימו רוב ישראל לוותר על קרקעות הארץ אין לזה כל תוקף, שכן אנו היום רק שליחים של עם ישראל לכל דורותיו שהארץ מוקנית לו בהחלטה אלוקית: "כל אדמות ארצנו זאת… כולם שייכים לכל עם ישראל, בכל מקומותיהם ודורותיהם, אשר אנחנו במליונינו הנמצאים כאן הננו נציגים ושליחים שלהם. וכל ויתור והפקרה והסכמה למסירה לרשות נכרים מה-שהוא מקרקעותינו אלה, שאינן נגזלות, הם דברים בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים ואין להם שום ערך של ממשות… כדין כל שליחות שמשנה בשליחותה שלא מהני ולא קיימת"[כט]. וממילא ברור שגם אילו יוחלט באיזה-שהוא "משאל עם" לוותר על ארץ-ישראל, או חלקים ממנה, גם אז לא בטל האיסור החמור של "לא תחנם", "כל משאל עם אין בכוחו לבטל את איסור התורה של לא תתן להם חניה בקרקע"[ל], וגם אז לא בטלה המצוה החיובית של ירושת הארץ, "לא תהיה אחרי רבים לרעות"[לא] ו"קשר רשעים אינו מן המניין"[לב]. על כן, הציבור הנאמן והחפץ בקיום דבר ה' צריך לפעול בתוקף בכדי שירושת הארץ תמשיך להתקיים גם אם לצערנו השלטונות או חלק גדול מן העם אינו חפץ בדבר כעת.

ואם בכל זאת מנסה השלטון לעשות כך בכח – הרי זו כפיה על דברי-תורה, נסיון לכפות על עם ישראל לבטל את מצות ירושת הארץ ואת איסור לא תחנם. נגד כפיה כזו, מחוייבים אנו להתקומם ככל כפיה על המצוות, בין אם הכפיה היא ע"י נכרים ובין ע"י ישראל ח"ו. וכפי שנזכר לעיל, לדעת הרצי"ה קוק, כיון שנסיון כפיה זה הוא על-מנת למסור קרקעות הארץ בידי אויבינו, הרי זה בגדר כפיה להעביר על דת וממילא החיוב להתנגד לזה עד כדי מסירות-נפש גמורה. מכאן האזהרה התקיפה "שעל הארץ הזאת לכל גבולותיה אנו מחוייבים במסירות נפש, כשמגיע מצב של כפיה, אם תהיה מצד גויים, או אילו חלילה מצד יהודים, בגלל שבושי פוליטיקה ושבושי דעות – כולנו מחוייבים ליהרג ולא לעבור! על יהודה ושומרון – זה לא ילך בלי מלחמה… על גופותינו ועל איברנו!"[לג]. ומכאן העוז והתוקף לומר למפקדי הצבא הבאים לעקור יהודים: "כמו שאי אפשר לאלצנו לאכול חזיר ולחלל שבת, כך לא תאלצוני לזוז מפה. אתם יכולים להביא מכונת יריה ולירות בי"[לד].

כל זה מן הצד הכללי, וגם מן הצד הפרטי: כאשר המלכות נוהגת שלא כדין, חורגת מסמכויותיה ועושה עוול כלפי האזרחים – אזי אין למעשיה כל תוקף של "דינא דמלכותא" אלא הם "חמסנותא דמלכא" וגזל גמור , "דדינא דמלכותא דינא אבל גזלנותא דמלכותא לאו דינא והרי הוא גזל גמור"[לה]! ואין צריך לומר שסמכות המלכות לפגוע בגופם של אנשים כפי הצורך, הינה סמכות מוגבלת בכללים ידועים, והחריגה ממנה הופכת את האלימות לאיסור גמור, ואת מבצעיה ל"יתירי הכח וחסירי המדע"[לו].

[ומצער הדבר שבשם התורה נתפרסם לאחרונה – בגליון "באהבה ובאמונה" (מס' 500) ובחוברת "נאמנותנו לתורה נאמנותנו לצבא" וכו' – כאילו יש היתר להשתתף בפשעי הממשלה. ואין אלו אלא דברי בלבול וחולשה המטעים את הציבור, דברים הפורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו.]

"אין שומעים לו"

הלכה פסוקה היא "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו"[לז], "לגבי הדין של מורד במלכות נתמעט שאינו שייך לדברי תורה"[לח]. זהו דינא דגמרא[לט] שאין עליו חולק – המבואר על-ידי גדולי הראשונים בפירושיהם[מ], והמובא כהלכה ברורה על-ידי גדולי הפוסקים בכל הדורות, מרבותינו הראשונים, כרמב"ם  (ונושאי כליו, מרן הכסף-משנה והרדב"ז) והסמ"ג[מא], ועד גדולי הפוסקים האחרונים, כמו הגר"א[מב] והחת"ם-סופר[מג], בעל ערוך-השולחן[מד] ומרן בעל החפץ-חיים[מה]. מעולם לא עלה על הדעת לפקפק בדין זה ש"אם גזר המלך לבטל מצוה אין שומעים לו" – שהוא דבר כה פשוט עד ש"אין צריך לומר"[מו] אותו – וכלשונו של בעל אור-החיים הקדוש: "וזה הלכה רווחת"[מז]. וכמובן שגם גדולי דורנו הולכים בדרך זו (דוכבר נתפרסמו בעניין זה דברי הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב משה צבי נריה זצ"ל. וכן, יבלחט"א, דברי הגר"א שפירא שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א).

הלכה זו נלמדת מהפסוקים בנביא, והם דברי חלוצי צבא-ישראל, בני גד ובני ראובן, ליהושע בן נון: "כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך… כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ"[מח] – "יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר רק חזק ואמץ"[מט]. פסוקים אלו הם המקור לדינו של מורד במלכות, שהמלך יכול להורגו[נ] – ודוקא עם נתינת הכח למלך לענוש את המורדים בו, באה ההגבלה היסודית המציבה את קיום מצוות התורה מעל למצוה החשובה של כבוד המלכות. יתירה מזו, יהושע היה מפקד צבא ישראל העומד ערב המלחמה לכיבוש הארץ, ולקיום המשמעת הצבאית היתה אז חשיבות עליונה – "באשר הוא היה המצביא את הכל למלחמה… ואילו היה מי ממרה את פיו באשר ישלחנו ירף לבב יהושע, ואין לך כושל לכלל ישראל במלחמתם עם הכנענים יותר מזה!" (כדברי הנצי"ב[נא]) – ובכל זאת, עם נתינת הכח על-ידי חלוצי-הצבא, באה גם ההגבלה היסודית: משמעת לאומית, אך לא בניגוד לתורה. כל המשמעת הצבאית-הלאומית מותנית מראש בתנאי הזה, תנאי בני-גד ובני-ראובן.

אם כן, אין כל היתר לציית לפקודת המלך כשהיא בניגוד לדין תורה – יהיה זה מלך גוי רשע או להבדיל דוד מלך ישראל. גם בימינו אלה, כאשר מגיעה ההוראה הפסולה מצד הממשלה או הצבא לעקירת יהודים מנחלתם, אסור למלא הוראה זו המנוגדת להוראת התורה, כדברי הרצי"ה לחיילי צה"ל: "תכניסו אותי לבית הסוהר. תכו אותי ועוד דברים – זה לא ילך"[נב]. כן ברור שניתן לתבוע מן החיילים המקבלים פקודות כאלה שלא לקיימן אלא לגלות נאמנות למלך העליון ב"ה, כדברי הרצי"ה למפקד הצבא: "פשוט את מדיך ואל תבצע את פקודת החורבן! תזהר שלא תגרר לחילול השם!"[נג].

ופשוט הדבר שהמציית לדבר המלך והשר או המפקד בצבא, כאשר הפקודה מנוגדת לדין התורה – הרי הוא נושא באחריות למעשיו, ואינו פטור מלתת עליהם דין-וחשבון בטענה שהיה רק שליח של הממונים עליו, שהרי אין שליח לדבר עבירה", "דברי הרב [הקב"ה] ודברי התלמיד [המשלח] דברי מי שומעים?!"[נד]. גם אם המשלח טועה וסבור שהוא עושה כדין, כיון שברור לשליח שהדבר אסור, הרי השליח נענש על מעשיו אלו[נה].

וברור שאין אותו אדם המקיים את גזרת המלך יכול לטעון: הרי הדבר יכול להעשות גם בלעדי! – אין בטענה זו בכדי לפטור את העושה עבירה במעשה, כמי שהצטרף לאחרים המכים אדם מישראל וכמי שהצטרף כעד שלישי לשני עדים בעדות שקר, "ענש הכתוב לנטפל לעוברי עברה כעוברי עברה"[נו].

יתירה מזו, גם מי שאינו מבצע את מעשה האיסור בפועל ממש, אלא רק מסייע לו, הריהו עובר על איסור תורה של "לפני עור לא תתן מכשול", ולפחות איסור דרבנן של "מסייע לדבר עבירה"[נז].

אכן, מלבד האיסור בהשתתפות ובסיוע למעשים האסורים, קיימת חובה על כל אחד ואחד למנוע את האחרים העושים – זאת מכח עצם החיוב המוטל על כל הציבור לירושת הארץ, "אין שום צד היתר לאיסור תורה כפול ומוחלט זה של מסירת איזה חלק של קרקעותינו לרשות גויים ח"ו, לצמיתות ובהחלט. ולפיכך החיוב על כל אדם מישראל… על כל שר ממשלה בישראל, על כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז, ומן השמיים יסייעונו"[נח]. המאבק הזה על ארץ-ישראל כנגד הממשלה או חלקי העם המתרפים בירושת הארץ, אינו מפני שאנו רוצים לכפות על ראובן ושמעון לקיים את מצוות התורה (שכן במצבנו הנוכחי לא ניתן לפעול ב"כפיה דתית"), אלא מפני שהם כופים עלינו שלא לקיים את מצוות התורה, ואף גוזלים את הארץ מעם-ישראל, ולכן בא הציבור הנאמן לה' ולתורתו – אזרחים וחיילים – ומתקומם כנגד הכפיה הזו, על-מנת "לעכב ולמנוע" את גזילת הארץ, ועל-מנת שאנו כולנו נקיים את מצוות ירושת הארץ ולא הפקרתה ח"ו. זאת מלבד החיוב הפשוט לבוא לעזרתם של היהודים הנעשקים ונגזלים, כפשוטו, ע"י מעשי השלטונות.

שרי הצבא מצייתים לפקודת ה'

כבר הוזכר כי ההלכה שאין לשמוע למלך בניגוד לדין תורה נלמדת, יחד עם עיקר דינו של מורד במלכות, מתוך דברי אנשי הצבא ליהושע בן נון, שתפקידו היה אז כמו מלך ושר צבא גם יחד – למרות כל החשיבות שיש למשמעת הצבאית.

הלכה זו מוזכרת גם בהקשר לשרי-צבא נוספים, אבנר בן נר, עמשא בן יתר ויואב בן צרויה. כאשר שלח שלמה המלך להרוג את יואב בן צרויה, אמר עליו "אשר פגע בשני אנשים צדקים וטֹבים ממנו ויהרגם בחרב… את אבנר בן נר שר צבא ישראל ואת עמשא בן יתר שר צבא יהודה"[נט], ופירשו חז"ל "צדיקים וטובים ממנו – 'טובים' שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש, 'צדיקים' שהן בפה ולא עשו והוא באיגרת עשה"[ס] – דהיינו שאבנר ועמשא לא שמעו למלך בניגוד לדין תורה, כמו שנלמד מ"רק חזק ואמץ", אע"פ שנצטוו בפירוש (בפה), ואילו יואב מילא את פקודת המלך בניגוד לתורה, אע"פ שנצטווה רק באיגרת.

לגבי יואב בן צרויה – מדובר על כך שמילא את פקודת דוד המלך בעניין אוריה החיתי[סא]. ולגבי אבנר ועמשא – על כך שסרבו לפקודת שאול המלך לפגוע בכהני נוב: "ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני ה'… ולא אבו עבדי המלך לשלח את ידם לפגע בכהני ה'"[סב] – "אבנר ועמשא היו"[סג]. באותו מעמד, אבנר ועמשא אף 'הורידו את הדרגות': "אמרו ליה, כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרא והדין כלינירין [מיני כלי זין ותכשיטין שנותנין המלכים לשרים להוד ולתפארת]? הא טריפין לך [הרי הם מוחזרים לך]!"[סד].

את עמשא משבחים חז"ל גם על מעשה נוסף: כשקיבל את הפקודה מדוד המלך לגייס את אנשי יהודה תוך שלשה ימים, עיכב את הגיוס כדי שלא לפגוע במצות תלמוד תורה[סה]. זאת למרות שלגיוס המהיר היתה חשיבות מרובה בכדי להציל את מלכות דוד מהמרד שהתרחש אז[סו]! מכאן גם ברור שדברי המלך נדחים לא רק כשמדובר בעניין חמור של שפיכות דמים, אלא בכל ביטול מצוה, וכהלכה הברורה ברמב"ם.

דוד המלך, ושלמה בנו אחריו, הצדיקו את אבנר ועמשא לעומת יואב, ולימדו אותנו עד כמה חשוב לדעת לא להשמע לפקודת המלך כאשר היא איננה מוצדקת לפי הגדרת התורה.

לשמור על הצבא והממלכה

במאמר מוסגר, ניתן לכאורה לשאול על הלכה זו (מתוך כוונה להבין אותה): מדוע נקבע באופן החלטי שאסור לאזרח או לחייל לקיים את פקודת המלך כשהיא בניגוד לתורה – מדוע אין חוששים לתוצאות העלולות להגרם מהסרוב לפקודת המלך? והלא אם כל חייל בצבא המלך לא ימלא כל פקודה המנוגדת למצוה, הרי בכך עלולה להתפרק המסגרת הצבאית והממלכתית, המיוסדת על המשמעת? האם חשש כזה של ערעור ה"משמעת הלאומית" אינו כעין "פיקוח נפש דרבים" שבגללו צריכה המצוה להדחות, ובלבד שתשמר המסגרת הצבאית והממלכתית[סז]?

על זאת יש להשיב בכמה רמות (התלויות זו בזו):

ראשית יש להקדים ולומר שהחשש לפגיעה בבטחון המדינה כתוצאה מסרוב לפקודה הוא בגדר ספק בלבד, וכנגד זה הרי הפגיעה הקיימת לפנינו במצות התורה היא פגיעה ודאית ומיידית. יתירה מזו, מילוי הפקודה מהווה גם פגיעה ודאית בכוחו של השלטון בכך שהוא מעמיד עצמו נגד התורה. על כן, אנו אומרים "אין ספק מוציא מידי ודאי" (וסברא זו שמענו גם בשם מרן הגר"א שפירא שליט"א).

ב. כיון שזו הלכה מפורשת – שהמשמעות שלה היא להכריע שלא לדחות שום מצוה מפני הערך של המשמעת הלאומית – ברור שיש לקיים הלכה זו גם אם איננו מבינים לגמרי את טעמה. עלינו לעשות את שלנו והקב"ה ידאג שתוצאות מעשינו יהיו לטובה, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד"[סח], "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'"[סט]. לאחר הנחת-היסוד הזו, אנו יכולים גם לבטוח שקיום המצוה לא תגרום לתקלה, "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[ע].

ג. אנו יודעים שלאחר כל ההשתדלות האנושית, הצלחת הממלכה תלויה רק ברצון ה', "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר"[עא], "סוס מוכן ליום מלחמה – ולה' התשועה"[עב]. וכן מצינו שה' נוטל את המלכות מפני שהמלך לא שמע ל"מצוה קלה של נביא"[עג]. לכן ברור שהשיקול העיקרי לטובת הממלכה הריהו עשיית רצון ה'.

ד. הקמת המלכות בישראל מלווה מתחילתה בדאגה פן מלכותו של בשר-ודם תהווה תחליף למלכות ה' ותטה את העם מיראת ה'. לכן באו אזהרות רבות על המלך שלא יסור מן המצוה ולא יטה מיראת ה'. לכן, עם נתינת הכח למלך להעניש את המורד במלכותו, הכרחי להגביל את הכח הזה בכך שנאמנותו של כל אזרח וחייל תהיה נתונה בראש ובראשונה למלך העליון, הקב"ה, ורק לאחר מכן למלך ישראל. רק כך ניתן להבטיח שכוחה של המלכות לא יהפך לרועץ, לעריצות ולכלי-משחית.

ה. החוסן האמיתי של הצבא והממלכה אינו נובע רק מהנאמנות למערכת, מן המסגרת והמשמעת, אם כי אלו דברים חשובים ונצרכים. הכח האמיתי נובע מצדקת המטרות שהממלכה קיימת עבורן; מזה נובעים המסירות וההקרבה, עוז הרוח והשמחה. אם האזרח או החייל לא יהיו נאמנים לצדק המוחלט, לתורה ולמצוותיה, בסופו של דבר תאבד הרוח גם מן הכלים הממלכתיים שיוותרו ככלי ללא אור ורוח-חיים.

[בהמשך לזה, ניתן להבין שמעשה הסרוב לפקודה המנוגדת לתורה יכול להיות נקודת-מבחן חשובה למערכת השלטון: אם המערכת תפגע קשות, הרי שהיא היתה מיוסדת יותר מדי על יסודות שליליים של כח ועריצות, וממילא ראוי שתעבור כעת תהליך נוקב של בירור. אך אם המערכת "תספוג" את הסירוב לפקודה מבלי להזדעזע, הרי שהכח העומד בבסיסה הוא דבר ה', וממילא אין היא מרגישה מאויימת מן החייל האומר "לא" למלך והמציית בכך לפקודת ה'.

זהו סוד כוחו של דוד המלך, היודע שכל ממלכתו נתונה לו מאת ה', "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". לכן דוד איננו אוהב כל-כך את מי שנאמנותו נתונה למלך בכל מחיר ובכל תנאי, כיואב בן צרויה. יואב הרג את עמשא מפני שלא מילא כנדרש את פקודת דוד, אולם לבסוף דמו של עמשא נדרש מיואב, ודוד עצמו מצוה להורגו![עד] ]

כך ניתן לראות גם אצל הרצי"ה קוק, אשר בעת הצורך לא היסס לקרוא לסרב ולהתנגד למהלכים של הממשלה שאסור לעשותם – אך יחד עם זאת חינך תמיד לחשיבות העצומה של צה"ל, ובהשפעת משנתו זו התחזק צה"ל עשרת מונים, על-ידי צעירים נאמנים חדורי-אמונה ומלאי מסירות-נפש, וציבור שלם המרים על נס את המצוה להגן על עמנו וערי אלוקינו. אך כמובן שהכל נובע מאותו השורש – הנאמנות הבלתי-מתפשרת לערכי-הקודש שבשבילם קיים הצבא!

אמנם, אם נחזור לרגע למציאות הנוכחית בה אנו דנים, חשוב לציין שכאן אין כל שאלה לגבי הפגיעה כביכול בכוחו של הצבא וכדו'. אין כאן התנגשות בין איסורי-התורה שיש בתוכנית החורבן לבין טובת הציבור, שהרי הדבר ברור שתוכנית החורבן שזוממת הממשלה היא היא המחלישה ביותר את האחדות הלאומית והיא הקורעת את העם, בכך שאנשי כוחות הבטחון, שתפקידם להגן על המדינה מפני אויביה, יופנו למאבק פנימי שכל מטרתו לגרש יהודים מנחלתם ולמסור אותה לידי האויב הממשיך להלחם בנו. במציאות כזו, מילוי הפקודה של תוכנית החורבן הוא שגורם בפועל לתוצאות הרות-אסון לבטחון העם והמדינה, כלפי חוץ וכלפי פנים, ואילו הסרוב להשתתף בתוכנית החורבן הוא הוא המחזק את כוח הציבור היהודי ואת כוחו של צה"ל לעסוק במשימות האמיתיות שעבורן נועד. על כן, הדאגה לחוסן הלאומי מחייבת אותנו לא לשתף פעולה עם התוכנית הזו ולהתקומם כנגדה, זוהי טובתו הגלויה של עם ישראל כשם שזוהי המחוייבות למצוות התורה!

שבח המצייתים לפקודת ה'

עוד נאמר על-ידי שלמה המלך: "אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים"[עה]. ופירשו חז"ל: "אני פי מלך שמור, אם יאמר לך המלך שיהא מוראו עליך ותשמור גזירתו, שמור גזירת פיו, וכן הוא אומר 'שום תשים עליך מלך' שיהא מוראו עליך, ואומר 'כל איש אשר ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת'… יכול אפילו יאמר לך לעבור על דברי המקום? תלמוד-לומר 'ועל דברת שבועת אלהים' בא הכתוב להודיעך שדברת שבועת אלהים יהיה עליון על צווי בשר ודם שתבטל רצון בשר ודם מפני רצון אלהים ותקיים כל הדברות שבתורה שנכנסת בשבועה עליהם לקיימן"[עו].

ועוד הזהיר שלמה: "ירא את ה' בני ומלך"[עז] – ופירשו חז"ל: "יכול אם יאמר לך המלך לך עבוד עבודת כוכבים שתשמע לו? ת"ל ירא את ה'"[עח], ורש"י: "ירא את המלך ובלבד שלא יסירך מיראת ה' ולעולם יראת ה' קודמת", ורבינו בחיי[עט]: "שישתדל תחלה ביראת ה' ואחר כן ביראת המלך, ואל ישנה הדבר שישתדל תחלה בחוקי המלך ושיעשה מהם עיקר כי זה יהיה חלול השם", "כי יש עוברין על רצון הש"י ליראתו של מלך, והנה הם יראים מאדם תחלה ועושין יראתו עיקר, ולא יתכן לעשות כן… כי יראת המלך היא קיום הארץ וצורך גדול לבריות, וכמו שדרשו רז"ל 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו', אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שירא תחלה מן המלך העליון יתברך, אשר חיי המלכים כולן ומלכותם תלוין בידו"[פ].

וכשם ששבחו חז"ל את אלו שלא קיימו את פקודת מלך ישראל כשהיא עומדת בניגוד לתורה, כך הוא, להבדיל, גם ביחס למלכי הגויים הרשעים. כך שבחו חז"ל את חנניה מישאל ועזריה שלא צייתו לדברי נבוכדנצר אשר אמר להם "לא כך אמר לכם הקב"ה שתשמעו למלכות כל מה שהיא אומרת לכם? – אמרו לו מלך אתה עלינו למסים ולארנונות אבל לעבוד עבודת כוכבים, נבוכדנצר את וכלב שוים!"[פא].

גם בדורנו, משובחים הם הנאבקים למען עם ישראל וארץ ישראל, אשר אינם נרתעים ממכות אמ מעצר ע"י השלטונות: "יקירינו חמודינו המפגינים… בכם ישראל יתפאר, ושמכם וזכרכם ופעלכם יתקיים בהמשך דברי ימי עמנו… ושמם וזכרם של חלושי הממשלה והאמונה בישראל, עם האלות והמכות שלהם, יישאר כמובן כראוי להם"[פב]. "אחי ורעי גדולי פארי ישראל מקדשי השם, המעוכבים כעת במעצר על ידי יתירי הכוח וחסירי המדע, שלוחיה של ההשתלטנות הקיקיונית המבולבלת… התהילה והתפארת לכם… חזקו ואמצו"[פג].

[א] הקדמת הרמח"ל לסילת ישרים.

[ב] הוספות לסהמ"צ מ"ע ד.

[ג] ספרי פרשת ראה.

[ד] רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"א.

[ה] רש"י דברים כו,ה.

[ו] מאמר "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו", לנתיבות ישראל.

[ז] רמב"ם הל' שבת פ"ו הי"א.

[ח] רמב"ם הל' ע"ז פ"י. שו"ע יו"ד קנא. כן יש להזכיר את איסור "והארץ לא תמכר לצמיתות" לדעת הרמב"ן בסהמ"צ מ"ע רכז.

[ט] מאמר "תמימים נהיה בתורה ובארץ", לנתיבות ישראל.

[י] ויקרא יט,טז. רמב"ם הל' רוצח פ"א הי"ד.

[יא] הלכות רוצח פי"ב הי"ב: "אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה… ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים".

[יב] שו"ע או"ח שכט,ו.

[יג] רש"י עירובין מה,א.

[יד] רמב"ם הל' מלכים פ"ז.

[טו] ויקרא כב,לב.

[טז] להלכות צבור לא. וראה שם לג. ואכמ"ל בדבריו שאין זה בגדר "הנאת עצמם".

[יז] שו"ע חו"מ שנט,ב (ובסמ"ע שם).

[יח] רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ג.

[יט] רמב"ם הל' חובל פ"א ה"א-ב.

[כ] אורות, אורות ישראל עמ' קס.

[כא] חוברת "עם ישראל קום וחיה" (להלן: "עם ישראל") עמ' 36.

[כב] שם עמ' 31.

[כג] ע"ז נג,ב.

[כד] שו"ת הרשב"א ח"ז תכח, בשם הגאונים.וראה תחומין כד מאמר "הבעלות על ארץ ישראל".

[כה] רשב"א ור"ן נדרים כח.

[כו] "לא תגורו", להלכות ציבור יא, טז. עוד בעניין "אי עביד לא מהני" ראה במאמר "תמימים נהיה בתורה ובארץ", בספר לנתיבות ישראל.

[כז] להלכות צבור קפב.

[כח] שם.

[כט] להלכות צבור קכו. המשפט האחרון מועתק מלהלכות צבור קצ.

[ל] "עם ישראל" עמ' 31.

[לא] שמות כג,ב.

[לב] סנהדרין כו,א. פי' רש"י לישעיה ח,יב.

[לג] "עם ישראל" עמ' 18.

[לד] שם

[לה] רמב"ם הל' גזלה פ"ה הי"ג-יד. ולשון מגיד משנה שם.

[לו] "עם ישראל" עמ' 44.

[לז] רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ט.

[לח] הערה במאמר "למצות הארץ" ב"לנתיבות ישראל".

[לט] סנהדרין מט,א.

[מ] בפירוש הגמרא: רש"י, ר"ח, רמ"ה ומאירי.ובפירוש ספרי הנביאים: רש"י שמ"א כב,יז. רד"ק יהושע א,יח, ש"א כב,יז, ש"ב יב,ט, מל"א ב,לב. וכן בדרשות הר"ן י"א. ועוד.

[מא] מ"ע קיד.

[מב] באור הגר"א יו"ד רמ סקכ"ו.

[מג] שו"ת חת"ס, קובץ תשובות סי' יא.

[מד] ערוה"ש העתיד הל' מלכים עב,יב.

[מה] הלכות לה"ר כלל א, באמ"ח ח. עוד ראוי לציין לחכם צבי (סי' לח), ובעל השאגת אריה בטורי אבן מגילה כט, שהביאו הלכה זו ובארוה.

[מו] מדברי הרמב"ם מבואר שצד החידוש בהלכה זו הוא שגם אם הפקודה עצמה אינה סותרת דין תורה, מ"מ אם לא עשאה מפני שהיה עסוק במצוה, אין להענישו כמורד במלכות (וראה הסבר הדבר בשו"ת חכם צבי הנ"ל), ומדברי המאירי עולה שהוא חולק עליו בנקודה זו. אך פשוט שאין כל חולק בהלכה היסודית בעניין מצות המלך המנוגדת לדין התורה.

[מז] אוה"ח שמות ל,יב. עיי"ש.

[מח] יהושע א,יח.

[מט] סנהדרין מט,א. ובבאור הלימוד ראה רש"י ור"ח שם, ב"הכתב והקבלה" שמות לב,א, וב"שם משמואל" פ' תשא שנת תרע"ו.

[נ] כמבואר ברמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ח.

[נא] העמק שאלה קמב,ט.

[נב] "עם ישראל" עמ' 31.

[נג] "עם ישראל" עמ' 32.

[נד] קדושין מב,ב.

[נה] בבא קמא לב,ב, כשטעה הדיין במניין ושליח בי"ד נענש כי היה לו לשים לב. ראה קצוה"ח שמח סק"ד ונתה"מ שם.

[נו] משנה מכות פ"א מ"ז.

[נז] מקורות והרחבה לעניין זה – ראה בגליון הקודם.

[נח] "לא תגורו".

[נט] מלכים א' ב,לב.

[ס] סנהדרין מט,א.

[סא] וכתבו המפרשים שזה לא כדעה בחז"ל שאוריה היה מחוייב מיתה מן הדין. בהקשר זה יש להזכיר מעשה נוסף עם יואב בן צרויה, והוא מפקד בני ישראל. שם ניסה בתחילה להתנגד לדוד "ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה?" (שמואל ב' כד,ג), אך דוד התעקש, "אמר לו, או אני מלך ואת שר הצבא, או את מלך ואני שר הצבא" (מדרש שמואל ל), ולבסוף ביצע יואב את הפקודה. ניתן לומר שגם כאן פעל יואב ע"פ דרכו, שיש למלא פקודת המלך גם בניגוד לד"ת (וראינו שמביאים כן בשם "משכיל לדוד"). מכל מקום לפי חז"ל השתהה יואב בדבר ורצה לגרום לבטולו: "..יצא שלא בטובתו. אף על פי כן הלך לשבט גד אמר יודע אני שהם קשים שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל… ולפי שלא היה חפץ בדבר נשתהא", פסיקתא רבתי יא. וראה עוד: רמב"ן במדבר א,ג, אברבנאל לשמואל ב' כד, אור החיים שמות ל,יב, ושו"ת ציץ-אליעזר ח"ז סי' ג.

[סב] שמואל א' כב,טז-יז.

[סג] רש"י ורד"ק שם ע"פ הירושלמי לקמן בהערה הבאה.

[סד] ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב ופירוש פני משה שם. מובא בפירוש ר"ח סנהדרין מט.

[סה] שמואל ב' כ,ד, על פי הגמרא סנהדרין מט,א [מכאן למד הרמב"ם שגם אם הפקודה עצמה אינה נוגדת דין תורה, ניתן לבטלה מפני העיסוק במצוה. וכדלעיל הערה 46].

[סו] ראה בדברי הרצי"ה הנ"ל בהערה 38, שם ביאר שמלחמה זו אינה בגדר מלחמת מצוה ולכן אין מבטלים ת"ת עבורה.

[סז] וכבר האריך הנצי"ב, בהעמק שאלה (קמב,ט), לבאר כיצד הפגיעה באחדות הלאומית נחשבת כסיכון הכלל, ולכן מצדיקה עונש חמור, והבאנו מדבריו לעיל.

[סח] ברכות י,א.

[סט] משלי כא,ל. ברכות יט,ב.

[ע] קהלת ח,ה.

[עא] תהלים קכז,א. וראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז בעניין נטורי קרתא.

[עב] משלי כא,לא.

[עג] רש"י דברים יז,כ.

[עד] סנהדרין מט,א. והנה, לפי הגמרא שם, בסופו של דבר מואשם יואב עצמו בכך שהוא מורד במלכות! הוי אומר, אם אתה נאמן בקנאות לדוד המלך, אך ללא נאמנות פנימית עמוקה דיה לה' הבוחר בדוד, הרי שבאמת נאמנותך לדוד נובעת יותר מידי מכוחו החיצוני וזה בזיון למלכות! – כך באר החתם-סופר ("חתם סופר על התורה" ליקוטים על הש"ס). וראה עוד במאמר "בטול גזרת המלך" בספר מלכות ישראל ח"ב למו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א.

[עה] קהלת ח,ב.

[עו] במדבר רבה יד,ו (ובמקבילות).

[עז] משלי כד,כא.

[עח] במדבר רבה טו,יד.

[עט] ויקרא טו,לג.

[פ] רבינו בחיי תחילת פ' מטות.

[פא] במדבר רבה טו,יד (ובמקבילות).

[פב] "עם ישראל" עמ' 44.

[פג] שם.