אחי, אל תלך לאיבוד! – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מצות השבת אבדה, הכתובה בפרשתנו, הינה מצוה כל-כך ידועה ומפורסמת, עד שניתן לחשוב שאין בה חידוש מיוחד. אבל לימוד מעמיק יותר חושף מערכת מורכבת ועשירה, הן בממד הנגלה של התורה, בסוגיות הגמרא וההלכה, והן בסודות התורה, וכמו בכל תרי"ג מצוות אנו מגלים עד כמה "רחבה מִצְוָתְךָ מאד"  [א]. נתבונן בכמה פרטים מתוך מצות השבת אבדה, מי המאבד ומה הוא איבד:

אתה כאן במקום אחיך

ראשית נשאל, האם השבת אבדה היא חיוב בסיסי בין כל בני אדם באשר הם? מתברר שלא! כבר בפסוקי התורה ניתן לראות שמצוה זו קשורה למושג האחוה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ", ובסך-הכל מופיעה המלה אָחִיךָ חמש פעמים בשלשת הפסוקים העוסקים בהשבת אבדה. אכן, חז"ל מלמדים, בתורה שבעל פה, שחיוב השבת אבדה נוהג, בעיקרו, רק במערכת היחסים המיוחדת בתוך עם ישראל [ב].

לכאורה, הדבר עומד בסתירה להלכה הפסוקה שאסור לגנוב ולגזול מכל אדם שהוא, ומדוע יהיה הבדל בין אבדת יהודי לאבדת נכרי? ההסבר טמון בהגדרת המצב של אבדה. יש הבדל מהותי בין חפץ הנמצא ברשותו של אדם לחפץ שאבד ממנו. מבחינה משפטית (לפי דין תורה), הבעלות הממונית של האדם על חפץ אבוד ממנו היא בעלות מופחתת וקלושה. לכן, למשל, ברגע שאדם מתיאש מן החפץ האבוד, ניתק הקשר האחרון בין החפץ לבעליו, וכל אחד יכול לבוא וליטול אותו לעצמו.

כיון שהדבר שנאבד ממני באמת הלך לאיבוד, הוא בקושי שלי, ממילא ניתן בהחלט לומר שכל הקודם ומוצא אותו יזכה בו! מזלי הביש גרם שאאבד ומזלו הטוב גרם שיזכה. אלא שכאן באה מצות השבת אבדה ומחדשת חיוב מיוחד של יחסי אחים בתוך עם ישראל: כשם שאם המאבד עצמו היה נקלע לכאן ורואה את החפץ, מיד היה מחזירו לרשותו, כך גם אתה – אח שלו – אינך יכול להתעלם! במלים אחרות, ברגע שאתה רואה אבדה של יהודי אחר, אתה הופך להיות שליח שלו לוודא שהחפץ לא יאבד ממנו אלא ישוב לרשותו. מחויבות כזו דומה למצות גמילות-חסדים ואהבת ישראל, מצוות שמופיעות בתור חיוב רק ביחסי הגומלין המיוחדים בתוך עם ישראל, שכולם כמו אחים במשפחה אחת גדולה. ראוי לציין שבהלכה יש נימוקים אחרים שבגללם צריך להשיב גם לנכרי את אבדתו, אבל השבת אבדה בתור חיוב גמור מצד עצמו נותרת רק במערכת הפנים-יהודית.

איפה כאן הדרך?

לאחר שעסקנו בזהותו של המאבד, נעבור לשאלה מה הלך לאיבוד. הדוגמאות המפורשות בתורה הן אבדות של רכוש, שור, שה, חמור ושמלה. אולם מה קורה כאשר האדם עצמו הולך לאבוד?

בגמרא[ג] מובא דיון הלכתי על "הרואה חברו תועה בין הכרמים", ומבואר שיש חיוב מן התורה לסייע לו לחזור לדרכו, כפי שנלמד מהפסוקים אצלנו "השבת גופו מניין? תלמוד לומר 'וַהֲשֵׁבֹתוֹ'" – ומפרש רש"י: "והשבותו, את גופו משמע שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך" [כלומר, לפי הפשט "והשבותו לו" פירושו להשיב את החפץ האבוד לבעליו, אבל אם כן היה מתאים יותר לכתוב "והשבות" ולא "והשבותו", לכן נלמד מכאן פירוש נוסף: "והשבותו לו" – תשיב אותו עצמו לו[ד]].

מכאן גם לומדים חז"ל את החיוב להשתדל בהצלה וברפואה של השני מכל סכנה הבאה עליו (מלבד האיסור "לא תעמוד על דם רעך")[ה], שהרי אין אבדה גדולה יותר לאדם מאשר מחלה ומיתה, ואין השבה גדולה יותר מאשר להשיב לו את בריאותו וחייו. אולם נחזור לדוגמא של אדם התועה בדרך: כאן יש חידוש מיוחד במצוה, שהרי אין כאן משהו שנאבד מן האדם, לא ממונו, לא בריאותו ולא חייו. האדם עצמו, כל כולו, נמצא כאן בין הכרמים ומחפש את הדרך – וגם זו מצות השבת אבדה! לא רק כחלק מהמצוה הכללית של גמילות חסדים, אלא מצוה וחיוב גמור להשיבו אל הדרך.

השבת היהודים האבודים

האם ניתן ללמוד מכאן גם לתועה מן הדרך במשמעות הרוחנית של הדבר? האם מצות השבת אבדה פירושה להשיב את היהודי שטעה ותעה מדרך התורה?

אכן, כך כותב רבי חיים בן עטר בפירושו המופלא 'אור החיים הקדוש' (כפי שהוא נקרא בפי כל).

"לא תראה את שור אחיך" וגו' – פרשה זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות, שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה'… "כי תראה את שור", אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות, והם צאן קדשים, ולזה קראם שור ושה. "אחיך" שהוא הקדוש ברוך הוא… ואומרו "נדחים", על דרך אומרו "ונדחת והשתחוית להם" וגו', שהעובר פי ה' יקרא נדח. ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם, וכפל לומר "השב תשיבם", נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב, ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם אל אחיך.

אם כן, הפרשה רומזת על החיוב להחזיר למוטב את אותם יהודים שהלכו לאבוד. הם אובדים ונדחים –כמו בפסוק "ובאו האֹבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"[ו] – ומצד מצבם הנוכחי הם "כבהמות", מבלי דעת ותבונה, אבל באמת הם "צאן קדשים" ועלינו לדאוג להם. לכן מצווים כל הצדיקים, אותם שזכו ללכת בדרך התורה, לא להתעלם אלא להשיב את היהודים האבודים לדרך הטובה.

אם נדייק, לפי פירוש אור-החיים המאבד כאן הוא הקב"ה ["לאחיו, הוא אלקי עולם"], ולכן הפירוש הזה הוא רק בדרך הרמז, ובפשטות אין מכאן מקור לחיוב הלכתי גמור. אך מעניין שגם בספר הלכה מובהק, ה'מנחת חינוך', מגיע לאותה מסקנה, אך הפעם בתור קביעה הלכתית ממש, ואלו דבריו בהקשר לחיוב התוכחה (במצות "הוכח תוכיח את עמיתך"[ז])[ח]:

"והשבותו לו" לרבות אבדת גופו, על אחת כמה וכמה שאם יכול להצילו מן העבירה, שהוא אבידת נפשו וגופו, רחמנא ליצלן, בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו.

המנחת חינוך מעלה נימוק פשוט וחזק: אם יש חובה הלכתית של השבת "אבדת גופו" כל שכן שיש חובה הלכתית להציל מן העבירה, שהרי זו "אבידת נפשו וגופו" גם יחד (אבדת הנפש בעצם החטא, ואבדת הגוף שגם הוא סובל מתוצאותיו). אפשר אמנם לטעון כנגד זה: הרי התועה בדרך בין הכרמים רוצה בעצמו לשוב לדרכו, ואילו הרוצה לעבור עברה במזיד אינו מעוניין לשוב לשום מקום! אך האמת היא שגם במקרה כזה האדם הוא אובד ואבוד ומצוה גדולה עוד יותר להצילו. הרי אם היה יודע באמת מיהו ומהו יהודי, ומהי משמעות העברה לנפשו – היה בורח מן העברה כמפני אש. ועכשיו, שהיהודי הזה כל כך אבוד עד שאיננו יודע את רוע מצבו, מצוה כפולה ומכופלת ללמד אותו ולהשיבו למוטב! באמת, כל יהודי בפנימיות רוצה לקיים את התורה והמצוות, כדברי הרמב"ם "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל [רוצה להיות שייך לעם ישראל] רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו"[ט]. צריך רק לגלות את הרצון הפנימי הזה, שלפעמים הולך לאיבוד[י].

גם כאן, ההדגשה היא על "אחיך" – יש לנו זיקה עמוקה, אכפתיות ומחויבות, כלפי כל אחד מישראל. וגם כשהוא עצמו הולך לאיבוד, אנחנו ערבים לו ומשיבים לו את עצמו: אחי, אל תלך לאיבוד!

בעלי התשובה לשלטון!

נתלווה אל הצדיק שרואה את אחיו ואחיותיו האבודים, התועים מדרך התורה והולכים בין הכרמים, נעים ונדים בכל העולם ורק את מקור מחצבתם הם שוכחים. אינם יודעים עד כמה אור וטוב נמצאים בדרך הישנה והבטוחה, דרך ישראל סבא. הצדיק פונה אליהם, מתוך אהבה רבה ורחמים רבים, ומצליח לפקוח את עיניהם עד שהם מודים: אכן זו הדרך הנכונה, ואנחנו טעינו ותעינו עד מאד, פשוט הלכנו לאיבוד…

בעלי התשובה עוזבים את דרכם הקודמת, וקופצים בכח רב אל עולם התורה והעבודה, כמו ההולך במדבר צחיח שמגיע לפתע אל מעין מים חיים. כל כך הרבה איבדנו ועלינו להשלים, עוד תורה ועוד מצוה ועוד תפלה. הם מקימים בית יהודי חם, ספוג תורה וקדושה, ומגדלים משפחה יהודית לתפארת. היהודים האבודים חזרו אל כור מחצבתם, חזרו אל אביהם שבשמים השמח לקראתם כאל בן אובד השב הביתה.

אבל עדיין, בהרבה מקרים, לא הגענו אל סוף הדרך. בחייו הקודמים, בהיותו בן אובד ואבוד, היה אותו יהודי עסוק מעל הראש, ובכשרון רב, בתחום מסוים. הוא ראה בו חזות הכל והתקדם מהצלחה אל הצלחה. אבל כאשר גילה לפתע שכל הזמן הוא באמת הולך-לאיבוד, הוא עשה תפנית חדה, נטש לגמרי את כל אורח-חייו ופנה לדרך חדשה-ישנה, דרך התורה. אך לפעמים מתברר שצריך לעשות תשובה פעם נוספת, לעשות תשובה על התשובה הראשונה! אם באמת כל-כך הצלחת בחייך הקודמים, הרי שיש לך כשרון ויעוד, מתנה משמים, ואסור לך לאבד את זה!

עכשיו, אחרי שהתחזקת בדרך היהדות, אחרי שאתה עומד על שתי רגלים בדרך התורה ובטוח לגמרי שהגעת הביתה – חזור אל העיסוק המקורי שלך ותגלה שהיעוד האמיתי עוד לפניך. עכשיו עליך לרתום את כל הכח של בעל-התשובה – הכח שאין לאותם צדיקים גמורים (שגדלו 'בבית דתי')– ולהפוך איתו את כל העולם. עכשיו עליך להבין שלא די בעוד ועוד בתים יהודים טובים, אלא צריך להשיב את העם כולו, כל הציבור, אל הדרך הנכונה, להשתלט בדרכי-נועם על הנהגת המדינה כולה ולהפוך אותה לטובה. בעלי התשובה לשלטון!

על פי המאמר 'השבת אבדה לנכרי' בספר עץ פרי, ושיעור ב' אלול תשע"ג

[א] תהלים קיט, צו.

[ב] ראה רמב"ם הלכות גזלה ואבדה יא, א-ג. ובאריכות במאמר 'השבת אבדה לנכרי'.

[ג] בבא קמא פא, ב.

[ד] כמבואר במלבי"ם ובתורה תמימה.

[ה] סנהדרין עג, א. רמב"ם פירוש המשנה נדרים ד, ד: "שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב 'והשבתו לו' לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו".

[ו] ישעיה כז, יג.

[ז] ויקרא יט, יז.

[ח] מנחת חינוך מצוה רלט.

[ט] הלכות גירושין ב, כ.

[י] וראה דברים יפים שכתב בזה החפץ חיים בספרו חומת הדת פרק שלישי.