ל-י"ח באייר, ל"ג בעומר, יום פטירת רבי משה איסרליש, הרמ"א.
הרמ"א חי בקרקא שבפולין לפני כ-450 שנה, ונודע כאחד מגדולי הפוסקים. מי אינו מכיר את הגהות הרמ"א לשלחן ערוך, אשר בזכותן הפך השלחן-ערוך לספר המקובל על כל ישראל, כשהגהות הרמ"א מייצגות את פסקיהם ומנהגיהם של בני אשכנז.
בהקדמת ספרו דרכי משה מספר הרמ"א שכבר החל בכתיבת חיבור גדול על סדר ה"ארבעה טורים", אך בהגיעו להלכות חלה הגיע אליו הספר בית-יוסף למרן רבי יוסף קארו. בתחילה חשב הרמ"א שאין מקום לחיבור נוסף, אלא שלבסוף ראה שמן השמים הניחו לו מקום, בעיקר מפני ההבדל בדרכי הפסיקה; שכן במדינות אירופה רגילים היו לפסוק כבעלי-התוספות, המהר"ם, הרא"ש, ועוד, ולא כבית-יוסף שנטה יותר אחרי הרי"ף והרמב"ם. לכן ערך הרמ"א מחדש את ספרו, בהתייחס לדברי הבית-יוסף, ובהמשך כתב גם את ההגהות לשלחן-ערוך, הנקראות גם המפה (כמפה הפרושה על השלחן). ספר הלכה חשוב נוסף שכתב הרמ"א הוא תורת חטאת.
הרמ"א התייחס לבית-יוסף בהערצה עצומה, אע"פ שלא נמנע מלחלוק עליו. כך כתב הרמ"א בשאלה הלכתית שהפנה לבית-יוסף: "באתי להשיב מפני הכבוד לדברי הגאון הגדול מורינו ורבינו יוסף קארו יצ"ו, אשר מימיו אנו שותים מקנקנו וכדו. ומה אוסיף בשבחו לכבדו… יברכהו השם בנפשו ומאודו… אתפלל אל ה' על העתיד להאריך ימי מורנו ורבינו, נשיא אלהים בתוכנו, ושנותיו בטוב ובנעימים לבלות עד בשוב ה' שיבת ציון יראו עיניו ועינינו". הבית-יוסף מצדו השיב אהבה לרמ"א הצעיר ממנו, ואף שלח לו מצפת נוסח מדויק יקר-ערך של התורה, שעל-פיו כתב הרמ"א לעצמו ספר-תורה. ענותנותו הגדולה של הרמ"א ניכרת בכל מקום, וכך למשל הסביר מדוע אינו פוסק הלכות בסתם אלא מזכיר שמו על דבריו, וזאת כדי שלא ימנעו מלחלוק עליו: "לכן אמרתי להעלות שמי על דברי, ומעתה ניתנת רשות לכל הרוצה לחלוק על אמרי".
דוגמא אחת מני רבות לדרכו של הרמ"א בהלכה, נמצאת בענייני דיומא: הבית-יוסף (או"ח סי' תצ"ג) מביא שביום ל"ג בעומר עצמו עדיין אסור להסתפר, ועל כך כותב הרמ"א "והמנהג פשוט להסתפר ביום ל"ג ומרבים בו משתה ושמחה קצת". ועוד מביא הבית יוסף שיש נוהגים להסתפר בראש-חודש אייר ו"טעות הוא בידם", ועל כך כותב הרמ"א בתחילה "וכל שכן שאין נכון אותו מנהג שנהגו קצת להסתפר כל ימי ניסן עד ראש-חודש אייר", אך מיד הוא ממשיך ומוצא הסבר למנהגים אלו, "ונראה שאין שום אחד מן המנהגים הוא טעות, רק שלא ינהגו היתר כשניהם [כי הם סותרים זה את זה]… ומכל מקום בעיר אחת לא ינהגו מקצתם כמנהג זה ומקצתם כמנהג זה"…
לצד גדולתו העצומה בהלכה, היה הרמ"א גדול גם בפילוסופיה ובקבלה, בנוסף לידיעתו הרחבה בחכמות העולם, כפי שניתן לראות במיוחד בספרו תורת העולה, העוסק בטעמי המקדש והקרבנות. בפילוסופיה מרבה הרמ"א להביא ממורה-הנבוכים לרמב"ם, והוא חיפש את איחוד חכמה זו עם חכמת הקבלה: "כי דרכי הקבלה הן בעצמן דרכי הפילוסופים האמיתיים המאמינים".
בל"ג בעומר ה'של"ב נפטר הרמ"א בגיל צעיר (כנראה 42), ועל מצבתו כתבו "ממשה עד משה לא קם כמשה", זכותו תגן עלינו.
גדולתו וענותנותו
"לפי שידוע שאמרו רבותינו ז"ל כי קרבן העולה היה בא לכפר על הרהור הלב שאין אדם ניצול ממנו… על כן אקרא לזה החיבור "תורת העולה" כי זאת היא העולה על לבי להקריב קרבן לה' להיות לכפרה על חטאתי ולזכרון לפני ה' לטהר רעינויו ולנקות מחשבותי וישלמני ויחזקני לאהבו ולעבדו…
אהלל ואשבח לאל בורא כל… והוא זכני ברוב חסדיו לעשות את כל שעשיתי אף על פי שאין בידי כל, לא חכמה ולא מעשה, ואין בידי מכל… אך אמרתי רוב שפלותי וקלקולי הוא התקנה, כי על ידי זה יהיה ניכר גודל חסדי החנינה של ה' יתברך, שבמקום גדולתו מצינו ענותנותו… שעל-ידי השפלים במצב כמוני, תולעת ולא איש, גדולתו של יוצר בראשית נכרת, שהשפעתו וחסדו אף על השפלים גוברת…"
מתוך הקדמת הרמ"א ל"תורת העולה"
