ל-ה' בניסן, יום פטירתו של רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, המכונה ה"אוהב ישראל".
האוהב ישראל היה מגדולי תלמידיו של ה"נועם אלימלך" ונערץ על כל גדולי החסידות בדורו.
עוד בילדותו ניחן ברוח הקודש, והיה יודע מהם מעשיו של כל אחד ואחד, אך מכיון שאהבת ישראל בערה בקרבו התפלל לה' כי יקח ממנו כח זה לבל יראה בעוונותיו של אדם אלא בזכויותיו. הוא העיד על עצמו שיודע הוא את כל גלגוליו הקודמים, בהם שימש ככהן גדול ונשיא, אך אמר שעיקר הסיבה שחזר לעולם היא כי אהבתו לא היתה בשלמות, ואכן כל מגמתו הייתה מופנית לאהבת ה' וישראל עמו.
כשהיה ה"אוהב ישראל" רב באפטא, בנו בית כנסת חדש, וכדי לזרז את התושבים לתרום הניחו לאחר התפילה כסא ושולחן לרב במקום הבנין והודיעו כי הרב אוסף תרומות. מיד רצו כולם ותרמו ברוחב לב. לאחר כמה זמן, הלך הרב לביתו לטעום דבר מה, ובנו מילא את מקומו. כשחזר, שאלו בנו: אבא, מדוע בעת שישבת באו תורמים רבים, וברגע שהלכת התמעטו? ענה האב: כאשר רצה משה שיפסיק העם לתרום למשכן נאמר "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא". ויפלא, מדוע מצוה משה שלא יעשו עוד מלאכה במקום לצוות שלא יביאו עוד? אלא שכל עוד הקורנס מכה נכנסת תשוקה בליבות ישראל להביא תרומות, ולא היה מועיל להכריז שלא להביא עוד. אולם כשפסקו להכות בקורנס, כבה ממילא החשק בלבבות, ולא הביאו עוד.
אהבת ישראל ואהבת ה'
רצון הצדיק הוא ותשוקתו תמיד שיהא לכל זרע ישראל שפע ברכות וכל טוב. ולא יהא להכנסת-ישראל, הן בכלל הן בפרט, שום איזה צער וחסרון איזה דבר טוב ח"ו. מכמה טעמים. אחד, מחמת שהוא מצות-עשה לאהוב את כל אחד ואחד מישראל. ועוד שאהבת ישראל נקשרת עם אהבת השם יתברך ושניהם הם אחד. כי מי שאוהב את הש"י אוהב גם-כן את ישראל עמו. כמו שכתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' אלהיך". ואנשי כנסת הגדולה סמכו את שני האהבות הנ"ל ברוח קדשם: "הבוחר בעמו ישראל באהבה", באהב"ה גימטריא אח"ד, ותיכף אחריו "שמע ישראל.. אחד", שהוא אחדות ואהבת השי"ת. והצדיק מייחד ומקשר השני אהבות הנ"ל זו לזו, מפני שכל מגמתו וחפצו ורצונו אינו אלא לשמח הבורא.. ולעשות נחת רוח ליוצרו. והצדיק יודע שכביכול בכל צרתם לו צר ועל-ידי-זה שממשיך שפע כל טוב לכל זרע ישראל ופותח עולם השמחה והחדוה, בא מזה תענוג גדול להש"י שהוא שש ושמח עם עולמו ועם כל ברואיו. ובזה נעשה ייחוד אהבת השי"ת עם אהבת ישראל.
***
יכול מראש חודש
"יכול מראש חודש, תלמוד לומר 'בעבור זה', בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" – הנה באמת אף אם התינוק שואל את האב שאלה זו בשאר ימות השנה, יכול האב ג"כ להשיב להבן כפי הכתוב בתורה. אך התורה הקדושה מורה לנו דכל ימות השנה אף אם יאמר לבן סיפור יציאת מצרים לא יהיו הדברים מתיישבים בליבו… זהו שאמרה לנו התורה "בעבור זה", ודרש בעל ההגדה "לא אמרתי אלא בשעה…" – רצונו לומר בליל פסח שאז מתגלין הארות למוחין, אשר רומזין לזה המצה והמרור, ובלילה זה שמתגלה אור השכל והאמת והאמונה וחופף על כל ישראל, אז כשתשיב לבנך תשובה זו בודאי יכנסו דבריך באזניו ויאמין באמת ביציאת מצרים. מה שאין כן בשאר ימות השנה שאז החשכות גובר בעולם ובגלל כן לא יוכל הבן לקבל דברי אביו ולהאמין בהם.
מתוך "אוהב ישראל"