ספר במדבר

אפשר להסתכל על מעשה זמרי ופינחס כארבעה התייחסויות שונות להתמודדות של האדם עם היצר: היחס של זמרי, של פינחס, של משה רבינו ושל הקדוש ברוך

האמונה היהודית כל כך הצליחה עד שגרמה לכל העולם לעזוב את עבודת האלילים. אבל דוקא הצלחה זו הפכה את ה' לרחוק מהאדם. כאן נכנסת החסידות

ה' רוצה שנחיה, ורוצה שיהיה לנו רצון חזק לחיות, ומזה מגיע הרצון לחיות ולהתחתן ולהוליד ילדים. אבל אצל מואב הרצון לחיות והתאווה הם מטרה בפני

המנהיג הוא המקל, הוא ההכוונה שבאה בכפיה מבחוץ, וה' הוא הדיבור, האמון ביכולת של האדם להתפתח מתוכו על זאת ועוד במאמר שלפנינו. לגרסת הדפסה לחצו כאן.

הטענה של משה רבינו היא שהוא עושה מה שה' רוצה, אבל קרח לא מתייחס לטענה הזו. לכן קרח הוא הדוגמה למחלוקת אסורה, שהיא מחלוקת שלא

ה' משתוקק להיכנס לעולם, כפי שכתוב "התאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים". התאווה הזו של ה' מהדהדת בנפש האדם וגורמת לו לרצות לחיות

אהרון ומרים נוטעים בתוכנו את תחושת הגעגועים והקרבה לה', אבל הבסיס לעבודת ה' הוא התחושה שמציאות ה' היא המציאות הממשית, ואת זה אנחנו מקבלים ממשה

בפסח אנחנו נסחפים אחרי ה', אבל דרכה של היסחפות והתלהבות להיחלש. בחג השבועות ה' מחדש את הקשר מצידו, גם כאשר ההתלהבות שלנו לא מצליחה ליצור

מהפסוק בפרשתינו "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (לג, נג), לומד הרמב"ן שיש מצוות עשה ליישב את הארץ. אבל כידוע, הרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב

בקביעות של השנה, פרשת פנחס היא הפרשה הראשונה של ימי בין המצרים, הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. כיוון שבפרשת פנחס נמצאים רוב קרבנות הציבור, מתאים לדבר על ענייני הקרבנות גם בגלל הקשר לפרשת השבוע, וגם כחלק מהכיסופים לבניין בית המקדש במהרה בימינו.