על מערכת היחסים עם השי"ת בתפילות ראש השנה פירוש חדש ועמוק למעשה חטא עץ הדעת בעיניים חסידיות. האם זה בסדר להנות מהעולם הזה? ומה באמת ה"נחש" חשב?
פנים חדשות בחטא עץ הדעת
פרשת חטא עץ הדעת היא אחת הפרשיות המרכזיות בתורה, ולאורך הדורות נכתבו עליה פירושים רבים ועמוקים. במאמר שלפניכם נרצה להציע קריאה מחודשת בסיפור חטא עץ הדעת, קריאה שמגלה את הממד הנפשי של המתואר בפסוקים, ובכך היא שופכת אור חדש על הסיפור כולו.
קודם כל נשים לב, שכאשר הקב"ה מצווה את אדם הראשון, הוא פותח בהיתר גורף: "וַיְצַו ה' אלקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". כלומר, תאכל מכל העצים. כל עץ הגן פתוח לפניך, מותר לך לאכול מכל עץ שתרצה. אין עץ אחד מסוים שאסור לאכול ממנו. כל העצים מותרים באכילה. אבל יש דרך אחת שבה אסור לאכול מהם — מתוך תודעה של עץ הדעת.
ה' לא אומר לאדם שיש עץ אחד שהוא רע, אלא שיש תודעה אחת שהיא לא טובה. הוא לא אוסר על העצים, אלא על האכילה מתוך תחושה שהעץ הוא זה שמחיה אותי. ה' לא רוצה שהאדם יאכל מתוך הרגשה שהטוב והרע שלו תלויים בעץ. ה' אומר לאדם שלא יחשוב שאם יש לו את הגשמיות טוב לו ואם אין לו את הגשמיות רע לו, כי בכך הוא שוקע בתוך הגשמיות. ה' רוצה שהאדם ירגיש שהחיות שלו תלויה בה', שאם הוא קשור לה' טוב לו ואם הוא מנותק מה' רע לו.
לכן ה' אומר: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". כלומר, אל תאכל מתוך תודעה שמרגישה שהעץ הוא זה שקובע אם טוב לך או רע לך. אל תאכל מתוך תחושת שהגשמיות היא מקור החיות, והיא עומדת בפני עצמה. אלא מתוך הכרה בכך שהאכילה מעצי הגן הטובים והיפים היא חלק מהתקשורת הנעימה בינך לבין ה'.
כאשר האכילה מעצי הגן היא חלק מהתקשורת עם ה', הטעם הערב של עצי הגן מעצים את התענוג שיש בקשר עם ה'.
כעת מובן שכאשר ה' מצווה את האדם שלא לאכול מעץ הדעת, הוא לא בא להגביל את החיים שלו, אלא להציל אותו משקיעה בגשמיות. ה' רוצה להיטיב עם האדם, ולשמור עליו קשור למי שנותן את החיים.
האדם הופך לנחש
כעת, כדי להבין טוב יותר את חטא עץ הדעת, צריך לשים לב לנקודה חשובה בפשט הפסוקים: כשהקב"ה מצווה את האדם, חוה עדיין לא נבראה. האדם חי לבד, והוא מרגיש את עצמו כחלק מהנוכחות של ה'. אין לו נקודת מבט נוספת מלבד הצורה בה ה' מסתכל על העולם, ולכן הוא מקבל את הציווי כמו שה' מסתכל עליו, כהצלה משקיעה בגשמיות.
אבל כאשר ה' בורא את חוה, משהו משתנה. פתאום יש מישהו נוסף בעולם, מישהו להתייחס אליו, לדבר איתו, לראות את עצמו מולו. כאן מתחילה המודעות העצמית — האדם כבר לא מרגיש את עצמו כחלק מה', אלא כישות נפרדת. הוא מתחיל להסתכל על עצמו מבחוץ, כאילו הוא עומד מול ה'.
בשלב הזה, כשהאדם כבר לא מרגיש את עצמו כחלק מה', הוא נעשה נחש. אין הכוונה לנחש שאנו מכירים היום, אלא לתודעה פנימית — תודעה של תאווה, של חיפוש חיות בתוך הגשמיות. לפי זה כאשר הנחש מדבר עם חוה, הכוונה לאדם כאשר מתלבשת בו התאווה, והוא מאבד את צלם האלקים שבו. התורה מתארת כאן דו-שיח בין אדם לחוה, שבו האדם מדבר מתוך תודעה של נחש.
ה' מגביל אותנו?
הנחש (שהוא בעצם האדם, כאמור) אומר לחוה: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן". קודם כל, הנחש אומר לחוה שה' אוסר לאכול מכל העצים. הנחש מקבל את הציווי של ה' כאיסור גורף לאכול מכל עצי הגן. בכך הנחש לא משקף את הציווי של ה', אלא מבטא את התחושה האישית שלו. הנחש טוען שאם אי אפשר להרגיש שהאכילה היא זו שמחיה אותי — אין טעם באכילה. אם אסור לי לחוות את הגשמיות כטוב — אז מה נשאר לי?
הנחש לא מסוגל להבין שההנאה שבאכילה יכולה להיות מהתקשורת עם ה'. כעת, האדם שמתואר פה כנחש, כבר לא מרגיש את ה' כמי שנותן לו את העץ, אלא כמי שמונע ממנו את החיים. לכן הוא רואה את הציווי כהגבלה, ולא כהצלה. הנחש חושב שה' מגביל אותו בכך שהוא אוסר עליו לשקוע בתוך הגשמיות.
ה' נפגע מאיתנו?
חוה בתגובה עונה לאדם, שכעת הוא נחש: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל", אני בניגוד אליך לא מרגישה שהציווי של ה' מונע מאיתנו לחוש את הטעם שיש בעולם הגשמי. אבל — "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן", שם יש בעיה. חוה מבינה שאין לה' בעיה עם ההנאה שלנו מהגשמיות מצד עצמה, אלא עם מה שיש בתוך הגשמיות, עם הפנימיות של הגשמיות, כלומר עם הגשמיות כפי שהיא בעיניים של ה'. שם, במקום הפנימי הזה, בו ה' מסתכל על כל החיות של הגשמיות כחלק ממנו, אסור לפגום. אסור לנו לחשוב שהחיות שיש בגשמיות עומדת בפני עצמה, אלא עלינו לייחס את החיות של כל העולם הגשמי לקב"ה.
הטעות של חוה היא שהיא מחלקת בין עצם ההנאה מהגשמיות, לבין ההתעלמות ממי שמחייה את הגשמיות. לדעתה, לה' אין בעיה עם עצם ההנאה שלנו מהגשמיות, אלא כל הבעיה שלו היא שאנחנו לא מודים ומכירים בכך שכל החיות שבגשמיות מגיעה ממנו.
בניגוד לחוה, אדם הראשון (כפי שהוא אדם ולא נחש) מבין שהקב"ה רוצה שגם עצם ההנאה מהגשמיות לא תעמוד בפני עצמה, אלא תהיה חלק מהתקשורת שלנו עם ה'.
הבעיה של חוה היא שהיא חושבת שה' לא רוצה שנרגיש שהחיות שלנו באה מהעץ הגשמי, כי בכך אנחנו כביכול 'גוזלים' ממנו את הבעלות שיש לו על החיות של כל העולם. חוה רואה את הציווי של ה' כ'חולשה אנושית' שלו, כ'פחד' מכך שנגזול ממנו את בלעדיותו.
חוה לא מבינה שה' לא זקוק לנו, אלא הוא רוצה להיטיב איתנו ולהציל אותנו מהתלות בגשמיות. היא חושבת שהוא חושש על כבודו. לכן היא אומרת: "אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן", כאילו ה' עלול להיפגע ולהתנקם בנו אם נרגיש שהחיות שלנו מגיעה מהגשמיות.
תהיה בן אדם!
מה אנחנו לוקחים לעבודת ה' שלנו מתוך ההתבוננות בחטא עץ הדעת?
אמנם רוב הפעמים אנחנו מרגישים כמו הנחש, ואנחנו מתייחסים לעולם הגשמי כאל מקור החיות שלנו. אך התורה מלמדת אותנו שהאדם נברא בצלם אלקים, מתוך יכולת להסתכל על העולם כפי שה' מסתכל עליו. בסיפור של חטא עץ הדעת התורה מלמדת אותנו שאמנם האדם יכול ליפול להיות נחש, אבל האמת שלו היא היותו אדם שיודע שהחיות שלו מגיעה מה'. אז גם אם אנחנו מרגישים (לפעמים) כמו נחש, עלינו לזכור מהי מהותנו הפנימית, ולא לשכוח שבאמת אנחנו אדם שנברא בצלם אלקים, שמסתכל על הגשמיות לא כמשהו שמנתק אותו מה' אלא כאל חלק מהתקשורת הנעימה שלו עם הקב"ה.
שבת שלום !
בית המדרש 'עוד יוסף חי'
