כבר מריחים את חודש הרחמים והסליחות
בואו נצלול – מהי תשובה? לאן שבים? ואיפה ה' מחכה לנו?
התחדשות בקשר עם ה'
בשבת הקרובה אנו כבר מברכים את חודש אלול, ואנחנו מתחילים לחוש את האווירה המיוחדת של חגי תשרי. אנו ניצבים בפתחם של ימים מיוחדים, ימים גדולים ומלאים בעבודת ה'. חודש אלול וחודש תשרי אינם רק תקופה בלוח השנה – הם מסע של עבודה פנימית, של יגיעת נפש ויגיעת בשר, של התחדשות בקשר עם ה'.
אכן, ימי אלול ותשרי הם ימים של עבודה ועמל. אך חשוב להדגיש: על פי תורת החסידות לא העבודה היא העיקר, אלא הנוכחות האלקית. עבודת ה' איננה מטרה בפני עצמה, היא הדרך להנכיח את הקב"ה בתוך החיים שלנו, לגלות אותו בתוכנו.
כדי לקבל ציור 'חסידי' על ההתחדשות בקשר עם ה' בימים אלו, נתבונן בפסוקים הבאים משיר השירים, המתארים את התעוררות הרעיה (כנסת ישראל) לפתוח לדודה (הקב"ה) את הדלת, בעקבות שמיעת דפיקותיו:
אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי-אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ-בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.
אני ישנה ולבי ער
בעבר היו לנו ציפיות גדולות לקשר עם ה', אך התאכזבנו פעם אחרי פעם, עד שלבסוף נפלנו לשינה עמוקה, "אֲנִי יְשֵׁנָה". כעת אנו נפולים ומיואשים מכך שיהיה לנו אי פעם קשר טוב עם ה'. אנחנו מפחדים שנתאכזב שוב מהקשר איתו, ולכן אנחנו הולכים לישון. ובכל זאת, "וְלִבִּי עֵר". הלב שלנו ער ודרוך, באיזשהו מקום אנחנו עדיין מחכים לשמוע את פנייתו של ה' אלינו – אולי נגלה שבכל זאת ה' רוצה אותנו?… בסופו של דבר אנחנו מחכים ומצפים שיהיה לנו קשר עם ה'. כל אחד אומר לעצמו בתוך הלב: "הלוואי שהיה לי קשר עם ה', אם היה לי קשר איתו הוא היה סוחף אותי ומלהיב אותי, והיה לי תענוג אמיתי".
ואכן, הלב הער שלנו שומע את דפיקותיו של הדוד – "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק". אמנם ליבנו שומע רק דפיקות ולא שומע דיבורים, אך אנו מבינים מעצמנו שהמשמעות של הדפיקות הללו היא שה' מאוד רוצה שנפתח לו.
הנה מגיע אלול, ואנחנו רוצים לחזור בתשובה. הדבר הראשון אליו עלינו לשים לב הוא שהקב"ה מאוד רוצה להיות בקשר איתנו. הרי הקב"ה הוא שקבע את חודש אלול ואת חגי תשרי לימי תשובה, והוא מי שמחכה לנו מאחורי הדלת שנחזור אליו. אמנם אנחנו אלו שמסבירים את התוכן הפנימי של הימים הללו, אך כל דברינו נובעים רק בעקבות הדפיקות שלו על דלתנו. ההתעוררות שלנו בימים הללו לא מגיעה מעצמנו. הקב"ה דופק לנו על הלב שנחזור בתשובה, וכך הוא מעורר אותנו.
פתחי לי
לאחר שהפנמנו בתוכנו שהקב"ה רוצה את הקשר איתנו, ורוצה שנחזור בתשובה, אנחנו נופלים לטעות נוספת. אנחנו חושבים לעצמנו: מה הקב"ה רוצה מאיתנו בעצם? הוא בטח רוצה להגיד לנו שהוא מאוכזב מאיתנו, ושאנחנו לא בסדר. אנחנו מניחים שהקב"ה רוצה לטעון כלפינו שאנחנו לא עומדים בציפיות שלו, ולכן הוא לא מרוצה מאיתנו. אבל המחשבה הזו עוד פעם מפילה אותנו, כי לאף אחד לא נעים לחשוב שמישהו בא וטוען כלפיו שהוא לא בסדר. לכן בעקבות המחשבה הזו אנחנו טוענים כלפי הקב"ה בחזרה: "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי-אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". אנחנו כבר במיטה, עייפים, אין לנו כח להשתנות, אנחנו לא אוהבים שמישהו בא ומראה לנו שהוא מאוכזב מאיתנו, אנחנו מעדיפים להישאר ככה כמו שאנחנו עכשיו.
אבל האמירה הזו מגיעה רק משום שלא קלטנו מה באמת הקב"ה רצה מאיתנו. הקב"ה לא דפק לנו על הדלת כדי להגיד לנו שהוא מאוכזב. הוא בסך הכל רצה שנפתח לו את הדלת. "דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו".
כל השנה כולה אנו משאירים מקומות מסוימים במערכת היחסים בינינו עליהם אנו מעדיפים לא לדבר (כדי שלא נהיה מאוכזבים), אך כעת הקב"ה דופק על דלתי ליבנו מתוך רצון לפתוח את המקומות הרגישים הללו כדי לחדש את הקשר ולהעצים אותו.
למה הדוד בורח?
לאחר שאנו מבינים מה הקב"ה רוצה מאיתנו, אנו ניגשים לפתוח את הדלת, "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי". אך עד שפתחנו את הדלת כבר "וְדוֹדִי חָמַק עָבָר", "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי". כאשר אנחנו מחליטים לפתוח את ליבנו לה', אנחנו לא מקבלים ממנו שום תגובה. נדמה שלמרות שאנחנו פותחים לו את הדלת, הוא נעלם ולא מראה שום יחס כלפינו.
מדוע באמת הקב"ה ברח מאיתנו? מה הייתה הציפייה שלו מאיתנו?
כאשר הקב"ה דפק לנו בדלת, הוא רצה שנהיה נתונים בכך שהוא קורא לנו. אך במקום שהקריאה שלו אלינו תלהיב אותנו ותסחף אותנו, היינו שקועים במחשבה מה זה דורש מאיתנו. גם כאשר לבסוף באנו לפתוח לו היינו 'מבושמים', ידינו "נָטְפוּ מוֹר". חשבנו בעיקר על עצמנו ועל מה שעובר עלינו, כמה טוב לנו, ולא חשבנו על הקשר עם ה'. את כל הרושם של התחושות הללו השארנו "עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל", והוא פשוט החליט לברוח.
כאשר הדוד דופק, הוא מצפה שנשמח שהוא מגיע, שנגיב לו מיד ב-"כן, כן, כן, אנחנו מיד מגיעים לפתוח". וכאשר אנו פותחים לו את הדלת, נקבל את פניו בברכה, ונאמר לו: "איזה יופי שבאת, איזה כיף שהגיע אלול, כמה משמח אותנו שאתה רוצה שנהיה בקשר איתך". במקרה כזה בוודאי שהוא לא יברח. להיפך, הוא ממש ישמח להיות איתנו.
שנזכה בעזרת ה' שיהיה לנו בהיר ופשוט שכאשר מדברים על חזרה בתשובה אין הכוונה לצייר כיצד נהיה יותר טובים, אלא לשים לב כיצד הקב"ה מעורר אותנו להיות בקשר איתו.
שבת שלום !
בית המדרש 'עוד יוסף חי'
