על איזונים בין אמונה לביטחון, בואו איתנו למסע לכיבוש ארץ ישראל!
Photo by shraga kopstein on Unsplash
והיה עקב תשמעון
בפרשתנו, פרשת עקב, אנו ממשיכים להאזין לנאומו של משה רבנו לעם ישראל כהכנה לכניסה לארץ לפני פטירתו. הפרשה פותחת בכך שכאשר עם ישראל יקיים את המצוות, הוא יזכה לברכה גשמית, והצלחה בכיבוש הארץ:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ…. כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם…. וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיך…. וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם.
מפסוקים אלו אנו לומדים, שכאשר עם ישראל שומע לדברי ה', ומקיים את המצוות, הוא זוכה לכך שה' נלחם את מלחמותיו, והוא מנצח את אויביו מתוך ניסים גלויים. לאחר מכן, מגיעה האזהרה: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
כאשר עם ישראל לא מקיים את המצוות, הוא גם מייחס לעצמו את ההצלחה במלחמות: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.
והתוצאה של המצב הזה, מפורשת גם היא: וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם.
עד כאן הכל נראה פשוט. כאשר אנו מקיימים את המצוות, ונאמנים לקשר עם ה', אנו זוכים להצלחה בכיבוש הארץ. ובמידה ואיננו מקיימים את המצוות, ואנו שוכחים את ה', אנו נאבדים מהארץ.
לא בצדקתך
אך משה רבנו ממשיך בדבריו, וכעת אומר דבר מפתיע:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ. אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה.
משה רבנו חוזר ומדגיש, שלושה פסוקים אחד אחרי השני, שלא נחשוב שאנחנו מצליחים במלחמות בגלל שאנחנו צדיקים, בגלל שאנחנו מקיימים את המצוות ונאמנים לקשר עם ה'; אלא רק משום שהקב"ה בחר בכך.
אך כאן עולה השאלה: על איזה מצב רוחני של עם ישראל מדובר כעת? הרי אם עם ישראל לא מקיים את המצוות, בוודאי שהוא לא יחשוב שהניצחון הוא בגלל זכויותיו אלא (כמו שראינו לעיל) "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". כמו כן, ראינו שכאשר עם ישראל לא מקיים את המצוות הוא לא מנצח במלחמות אלא נאבד מן הארץ. ואם מדובר במצב בו עם ישראל מקיים את המצוות, לא מובן מדוע לא לייחס את ההצלחה לצדקותו של העם. הרי במפורש אמרה התורה שאם נקיים את המצוות נזכה להצלחה, ואם כן מדוע כאשר מגיעה ההצלחה אנו מצווים שלא לייחס אותה לקיום המצוות שלנו?
שלושה מצבים רוחניים
על מנת שנוכל לענות על השאלה הזו, נשים לב למה שמשה רבנו אומר בהמשך הקטע עליו אנחנו מדברים. לאחר שמשה רבנו מדגיש שלא נחשוב שההצלחה בכיבוש הארץ היא "בצדקתך", מפרט משה רבנו את מאורע חטא העגל. ולאחר מכן, מסכם: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'אֱלֹהֶיךָ". כל מה שהקב"ה מבקש מאיתנו הוא בסך הכל יראת שמים. בספר התניא (פרק מב) מסביר אדמו"ר הזקן שהיראה המתוארת כאן כדבר פשוט היא יראה במדרגה נמוכה, ובלשונו – 'יראה תתאה'.
כעת אנו יכולים להבין יותר את ההבדל בין המצב הרוחני של עם ישראל עליו מדובר בתחילת הפרשה, לגביו נאמר: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"; לבין המצב הרוחני עליו מדובר בהמשך, כאשר לגביו נצרך להדגיש ש"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם".
כעת נעמיק עוד יותר:
כאשר האדם מתפלל, הוא יכול להחליט לתלות את תפילתו במעשיו הטובים, אך הוא יכול גם להסיח את הדעת ממעשיו הטובים ולבקש מה' במתנת חינם. כך מלמד אותנו רש"י שעשה משה רבנו.
אך כאשר האדם מתפלל באריכות, כמו שהתפלל משה, לא מובן כיצד יתכן שלא יתלה את התקבלות תפילתו במעשיו. הרי הסיבה שהאדם מתפלל באריכות היא ודאי משום שהוא חושב שהתפילה באריכות תפעל את הישועה לה הוא זקוק (אחרת הוא לא היה מאריך…). לפי זה יוצא שהאדם 'תולה' את התקבלות תפילתו בכך שהוא מאריך בתפילה, והרי זה ממש נגד דברי חז"ל שאמרו שאסור להאריך בתפילה ולעיין בה – כלומר לחשוב שבזכות תפילתו תתקבל בקשתו. אז האם אפשרי בכלל להאריך בתפילה ולא לעיין בה?
התשובה היא שהדבר אפשרי כאשר האדם יודע במה להאריך בתפילה. הדרך להתפלל באריכות, ויחד עם זה לא לתלות באריכות זו את התקבלות התפילה, היא מתוך האריכות בכך שהכל בעצם מתנת חינם מאת ה'. האדם המתפלל שם לב לכך שהוא מאוד רוצה שתתמלא בקשתו, אך הוא מאריך לשים לב לכך שיותר משהוא רוצה לקבל את מבוקשו, הוא עוד יותר רוצה שה' ירצה למלא את רצונו.
המתפלל מאריך לשים לב שהרצון של ה' יקר בעיניו יותר מהרצון שלו עצמו, ושהבחירה של ה' חשובה לו יותר מהבחירה של עצמו. המאריך בתפילתו יודע לבטא את עצמו ואת רצונותיו, אך הוא תמיד יקפיד שהבעת רצונותיו יהיו קצרים יותר מהבעת הרצון שה' יענה רק בגלל שזה רצונו החופשי של ה' (ולא משום שמישהו 'הכריח' אותו, מה שכמובן לא אפשרי וגם לא רצוי בעיני המתפלל), ובזה הוא מאריך. לפי זה מצד אחד האדם מתאמץ להאריך בתפילתו, אך מצד שני הוא לא מייחס את עיקר החשיבות לתפילתו ולמאמציו, אלא למתנת חינם של ה' שעתידה להופיע כמענה לתפילתו.
אין עושין רצונו של מקום
הדבר דומה למה שחז"ל אומרים על פרשת 'והיה אם שמוע' המופיעה בהמשך הפרשה. בפרשה זו מבואר שכאשר עם ישראל מקיים את המצוות, הוא יזכה לשפע רב בשדותיו, ויאסוף תבואה רבה ומשובחת. ובכל זאת, חז"ל הסבירו שמדובר כאן על מדרגה נמוכה של עם ישראל.
כך אומרת הגמרא במסכת ברכות (לה ב): בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר "ואספת דגנך".
כמובן, פרשת 'והיה אם שמוע' עוסקת במציאות בה עם ישראל שומע למצוות ה', אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, ואם כן מדוע פרשה זו מתוארת כמצב בו "אין ישראל עושין רצונו של מקום"?
אלא הכוונה שכאשר עם ישראל מרגיש שעליו להתאמץ בשביל לקיים את רצון ה', וההליכה אחר רצון ה' לא באה לו בטבעיות ובפשטות, זה נקרא "אין עושין רצונו של מקום". הדבר דומה למי שחברו רוצה שיעשה איתו טובה מסוימת, אך במקום לתת לחברו את הטובה בטבעיות ובלב רחב ושמח, הוא מראה לו שעשיית הטובה הזו היא מאמץ רב ומועקה עבורו. במצב כזה החבר מרגיש שרצונו לא התמלא באמת, כי רצונו היה שחברו יעשה לו את הטובה בלב שלם. כך גם בנוגע לרצון ה', רק כאשר עשיית רצון ה' מגיעה מתוך נדבת הלב ומתוך רצון פנימי, זהו מילוי רצונו – "עושין רצונו של מקום" – בשלמות.
שבת שלום !
בית המדרש 'עוד יוסף חי'
