'הבית שלי יראה אחרת!'
למה זה לא (תמיד) מצליח לנו?!
זה קורה להמון אנשים…
כילדים וכמתבגרים הם חוו על בשרם
טעויות קשות של ההורים שלהם.
זה יכול להיות כעסים, לחצים ועוד,
וזה גם יכול להיות הרבה יותר מטעויות,
למשל אלימות פיזית מצד ההורה, חלילה.
ואז,
כשהמתבגר גדל והופך להורה,
הוא מבטיח לעצמו שבחיים, אבל בחיים!
הוא לא יחזור על הטעויות של ההורים שלו.
הבעיה היא שבפעמים רבות הילדים הללו,
מגיעים לאותם מקומות בו היו הוריהם,
ובעצם הופכים בעצמם להורים כאלו.
זה ממש מתסכל, למה זה קורה?
כשהילד מתאמץ 'לפתוח דף חדש',
ומתרחק בשביל זה מדרך ההורים,
כוונתו אמנם טובה מאוד,
אבל בתודעה נתפס אצלו כך:
'בצורה טבעית אתנהג לילדי
כמו שההורים שלי התנהגו אלי,
ורק אם אתאמץ להשתנות אצליח להיות הורה טוב'.
מה הבעיה בזה?
המצוי, השלילי, מרגיש לו טבעי,
ואילו הרצוי, הרצונות הטובים להיות הורה טוב,
תלויים במאמץ חיצוני ומלאכותי.
וכך, עם הזמן הוא ירגיש שהוא נלחם בטבע שלו,
ולאט לאט הוא ישלים עם זה שהוא כמו ההורים,
כועס, לחוץ, או אפילו הורה מכה.
במקום זה, על הילד לכבד את ההורים,
בצורה עליה אנו לומדים כבר כמה שבועות –
לגלות שעיקר מה שהוא קיבל מההורים זה הרצוי,
הרצונות הטובים להיות הורים טובים.
כך הרצון והתקוה להיות הורה טוב
ירגישו לו טבעיים לחלוטין ובכלל לא זרים,
וכך הוא באמת יוכל להיות הורה טוב לילדיו.
אז תכבדו את ההורים,
שימו לב שכל הטוב שלכם – בזכותם,
זה יגרום לכם לא לחזור על הטעויות
שקרו להם בגידול שלכם.
מה אתם אומרים?
