למה אוכלים מצות? מה מסמל הדם שמורחים על המשקוף?
ואיך יוצאים לחופש אמיתי? הסבר פנימי וחדש לליל יציאת מצרים
השבת הקרובה נקראת 'שבת החודש', על שם פרשת 'החודש הזה לכם' שאנו קוראים בה. בפרשה זו אנו לומדים על המצוות של חג הפסח: ה' מצווה את בני ישראל לשחוט שה, לתת את הדם על המשקוף והמזוזות, ולאכול את הבשר עם מצה ומרור. בהמשך הפרשה, התורה מצווה אותנו לאכול מצות במשך שבעה ימים.
מתי היינו בחיפזון?
בנוגע לטעם המצווה של אכילת המצה, עולה תמיהה גדולה. בפרשת ראה התורה מסבירה בפירוש שהמצה היא 'לחם עוני', ואנו אוכלים אותה כי יצאנו ממצרים בחיפזון ולא היה לבצק זמן להחמיץ. זהו הטעם שאנו מזכירים בליל הסדר מתוך ההגדה של פסח – 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה – על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם'.
אולם בפרשת החודש, אנו רואים שהציווי לאכול מצה ניתן עוד לפני היציאה ממצרים, בזמן שבני ישראל עדיין היו בבתיהם בגלותם. אם כן, לכאורה לא ייתכן שהסיבה לאכילת המצה היא החיפזון של היציאה, שהרי הציווי על אכילת המצות קדם למאורע של החיפזון.
למה האכילה כל כך מרכזית?
לפני שנענה על כך, נתבונן בכמה נקודות ייחודיות שיש בקורבן פסח, שמבדילות אותו משאר הקורבנות. בדרך כלל, סדר הדברים הוא שהאדם אוכל את הקורבן סמוך למקום שבו נזרק הדם (כמו בין חומות ירושלים).
אולם בקורבן פסח אנו מוצאים סדר הפוך: התורה מצווה לזרוק את הדם דווקא במקום שבו מתכננים לאכול את הבשר, כפי שנאמר: 'וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם'. מדוע בשאר הקורבנות זריקת הדם היא העיקר, ואילו כאן נראה שהאכילה היא זו שקובעת?
כמו כן, נקודה ייחודית נוספת אנו מוצאים בכפרת הקורבן. בשאר הקרבנות הכפרה שייכת לבעלים שהקריבו את הקרבן, אך בקרבן פסח הכפרה חלה על כל מי ש'נמנה' על אכילתו. שוב אנו רואים את אותה הדגשה: האכילה היא המרכז בקרבן פסח, והיא זו שיוצרת את השייכות לקרבן.
תחשוב שאתה כבר בחוץ!
כעת, לאחר שעמדנו על המרכזיות המיוחדת של האכילה בקרבן פסח, אנו יכולים לשוב להעמיק במצוות אכילת המצה בליל הסדר.
כפי שראינו, ניצבות לפנינו שתי עובדות שלכאורה לא מתיישבות זו עם זו: מצד אחד, בני ישראל נצטוו לאכול מצות עוד כשהיו בבתיהם במצרים, לפני שהחלה הגאולה בפועל. מצד שני, התורה מסבירה את טעם אכילת המצה בכך שיצאנו ממצרים בחיפזון, מה שקרה רק בשלב מאוחר יותר.
כיצד ייתכן שהטעם למצווה הוא אירוע שעוד לא התרחש בזמן הציווי? איך שני הצדדים הללו מסתדרים ביחד?
התשובה לכך היא שבציווי לאכול מצות עוד לפני שנגאלו, הקדוש ברוך הוא מאיר לבני ישראל כבר עכשיו את היציאה ממצרים. ה' מאיר לעם ישראל אור של יציאה מהשעבוד, ומסביר להם שכדי לזכות בחירות, עליהם להתחיל לנהוג כבני חורין כבר עכשיו, בעודם בתוך הגלות. המצה היא הלחם שאוכלים כשממהרים לצאת, ובני ישראל נצטוו 'ללכת' על ההארה של ה' ולעשות מעין 'הצגה' של חיפזון עוד לפני שהיציאה החלה בפועל.
כאן טמון כלל יסודי: עצם היציאה ממצרים היא ההארה של ה' שיוצאים ממצרים, ועל האדם ליישב אותה בתוך ליבו ולהגיע להחלטה פנימית שהוא אכן יוצא ממצרים; וממילא, ההארה של ה' יחד עם ההחלטה הפנימית של האדם שעכשיו יוצאים ממצרים, היא זו שמביאה ליציאת מצרים בפועל. כאשר עם ישראל אוכל מצות בחיפזון עוד בתוך מצרים, הוא 'חי' כבר בחוץ, וזה מה שמאפשר ליציאה להתרחש בפועל.
לפי זה, אנו אכן אוכלים מצה כי 'בחיפזון יצאת ממצרים', אך החיפזון הזה התחיל כבר בתוך הבתים בארץ מצרים. באכילת המצה לפני הגאולה, בני ישראל זכו להארה של ה' שהם יוצאים ממצרים. וברגע שיהודי מחליט באמת שהוא מתמסר להארה של ה' והוא מבחינתו יוצא ממצרים – הוא כבר נחשב כמי שנמצא בחוץ, ובכך הוא גם משתחרר בפועל.
מהיסוד הזה כל אחד ואחד מאיתנו יכול ללמוד למצבים רבים בחייו. הרבה פעמים האדם נמצא במצב שהוא לא יודע כיצד הוא יכול לצאת ממנו. אם זה דיכאון עמוק שהאדם כבול אליו, או תאווה סוחפת שהאדם מרגיש שהוא לא מצליח להשתחרר ממנה. התורה כאן מלמדת אותנו כיצד האדם יכול לצאת מהמיצרים שלו – על האדם להחליט לשים לב להארה של ה' שמאיר לו שהוא בעצם כבר יצא מכל המיצרים שלו, ושהוא כבר משוחרר וחופשי. כאשר האדם שם לב לאור שה' מאיר עליו, עליו ללכת בכל הכוח על ההארה הזו, ולהחליט בתוכו שהוא באמת יוצא לחופשי, ובכך הוא אכן יצא בפועל. על האדם להתמסר לאור שה' מאיר עליו שהוא כבר לא כבול לעצבות, ושהתאווה כבר לא מעניינת אותו. וכאשר האדם זוכה להיות כלי לאור שה' מאיר עליו, הוא אכן יוצא מהמיצרים שלו והופך לבן־חורין.
חייבים להירדם!
מלבד מה שמופיע בסיפור המגילה, את ענין ה'שינה' אנו מוצאים גם בדיני פורים. הגמרא אומרת במסכת מגילה: "אמר רבא – מיחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ובהגדרת 'עד דלא ידע' כותב הרמב"ם: "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". אדם שישן מרפה את השליטה שלו על המציאות, ומחליט שבעצם לא אכפת לו אם 'ארור המן' או 'ברוך מרדכי'. המציאות מתגלגלת לידו מעצמה, היא לא מובלת על ידו אלא הוא מובל על ידה.
בהלכות אחרות פוסק הרמב"ם שישנם שני דברים שמי שעושה אותם כאשר הוא ישן לא יוצא ידי חובה: קריאת שמע ומגילת אסתר. כיון שכאמור, בשעת השינה האדם לא מוביל אלא מובל, לכן הוא לא יכול לייחד את ה' בעולם. כמו כן, הוא לא יכול לקרוא את המגילה. המגילה עצמה היא סיפור מתגלגל, ולקרוא את המגילה הכוונה שיש מי שמנהל את כל העלילה, אך מי שישן הוא לא במצב שהוא יכול לבטא שיש סדר לכל העלילה (אלא הוא מתגלגל כמו המגילה עצמה).
אך לכאורה על ההלכה הזו התמיהה זועקת: מדוע אנו מצווים להיות במצב בו אנו לא יכולים לייחד את ה' ולקרוא את המגילה?
יותר מזה, למדנו קודם שכאשר הקב"ה היה במצב של 'שינה', המציאות התגלגלה מעצמה ונגזרה גזירה קשה על היהודים. ואילו כאשר נדדה שנת המלך, כאשר הקב"ה כביכול התעורר, החל נס ההצלה. לפי זה, מדוע דווקא בפורים, כאשר אנו חוגגים על הנס שנעשה לנו בעקבות 'התעוררותו' של הקב"ה, אנו מצווים להירדם?
לגלות את הבחירה
על מנת לענות על כך, עלינו להבין מהי המעלה של השינה. מתוך כך נבין מהי החשיבות של ההירדמות, וכמה צריך לייקר אותה.
כפי שלמדנו קודם, כאשר האדם ערני הוא מוביל את המציאות ומנהיג אותה, אבל בסופו של דבר הוא 'נדרש' אל המציאות והיא זו ש'מושכת' אותו להתעסק איתה. רק כאשר האדם מוכן להרפות את האחיזה שלו במציאות, ופשוט להירדם, כעת הוא מוכיח שכאשר הוא כן ניגש להוביל את המציאות הוא עושה זאת בבחירה גמורה.
כך גם ביחס לקב"ה: כאשר ה' מתעורר, הוא מוביל את המציאות באופן מוחלט, אך השינה שקדמה לכך מדגישה את הבחירה של ה' בהובלתו את המציאות. אם מלכו של עולם לא היה ישן לפני שנדדה שנתו, לא היה ניכר כאשר הוא התעורר שהנהגתו את העולם היא מבחירתו המוחלטת.
זו הסיבה גם אנו מצווים בפורים להירדם בשכרותנו, 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. בפורים אנחנו רוצים לבטא את כוח הבחירה שיש בתוכנו. יותר משחשוב לנו להוביל ולפעול, חשוב לנו להדגיש שהכל נובע מתוך הבחירה שלנו. אז אמנם כאשר אנחנו משתכרים אנחנו לא כל כך יודעים בין ארור המן לברוך מרדכי, ולא כל כך פועלים במציאות, אבל דבר אחד אנו יודעים: שלא המציאות היא זו שמכתיבה לנו מה לעשות, אלא הכי חשוב שהכל ינבע מתוך הבחירה שלנו.
שבת שלום ופר!
הרב יצחק שפירא
בית המדרש 'עוד יוסף חי'
