כיצד שתי הדברות הראשונות כוללות את כל מצוות התורה?
כיצד מיישבים את האמונה בתוך החיים? ואיך כל זה קשור לסגולה של ארץ ישראל?
בפרשתנו אנו קוראים על מעמד הר סיני, בו עם ישראל זוכה לקבל את התורה, ולשמוע את ה' מדבר בכבודו ובעצמו. את שתי הדברות הראשונות לא שמענו מפי משה רבנו, אלא מפי ה' ישירות. כך מלמדים אותנו חז"ל: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כד, א).
אדמו"ר הזקן מסביר בספר התניא ששתי הדברות הראשונות, "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם כללות כל התורה כולה:
מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל כִּי מִצְוַת וְאַזְהָרַת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי דִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, "אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", הֵם כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. כִּי דִּבּוּר "אָנֹכִי" כּוֹלֵל כָּל רְמַ"ח מִצְווֹת עֲשֵׂה, וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ" כּוֹלֵל כָּל שְׁסָ"ה מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה (תניא פרק כ).
מהי משמעות דברי אדמו"ר הזקן, ש"אנכי" כולל בתוכו את כל מצוות עשה, ו"לא יהיה לך" כולל את כל מצוות לא תעשה?
המצוות כביטוי של האמונה
דברי אדמו"ר הזקן מלמדים אותנו שכל מצוות עשה באים לבטא את האמונה, כך שהיא תתיישב בתוכנו. כאשר אנו אומרים ש"אנכי" כולל את כל מצוות עשה, יש לכך שתי משמעויות: מצד אחד אנו מבטאים שכל מה שאנו רוצים הוא רק אמונה ולא עוד שום דבר אחר, ומצד שני אנו מבטאים שאמונה בלי מצוות היא חסרת משמעות.
כאשר האמונה היא ללא מצוות, ללא נפקא־מינא לחיים, היא נשארת ב'מקיף' ואיננה נאחזת בתוך האדם. חז"ל ממחישים זאת באימרה: "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייה" – הגנב שנמצא בפתח המחתרת ומתכונן לגנוב, מתפלל לה' שיצליח בגניבתו. על אף שלגנב ישנה אמונה בה', אין לאמונה זו משמעות לחיים שלו ולהתנהגות שלו. ללא המצוות, יכול להיות יהודי בעל אמונה תמימה בה', אך היא לא מצליחה לבוא לידי ביטוי בחיים שלו.
זו הכוונה ש"אנכי ה' אלקיך" כולל את כל רמ"ח מצוות עשה. כל עניינם של מצוות עשה הוא להיות כלים לכך שהאמונה ב"אנכי ה' אלוקיך" תתיישב בתוך המציאות ותהפוך למקור של חיות.
כשם שמצוות עשה הם כלים ל"אנכי ה' אלקיך", כך מצוות לא תעשה הם כלים ל"לא יהיה לך". אזהרת "לא יהיה לך" פירושה לא לקבל חיות מדברים שאין בהם חיות אמיתית, שכן בעבודה זרה האדם יכול לתת המון אמון ותקוה, אבל היא לא יכולה באמת להחיות אותו. מצוות לא תעשה הם המימוש בחיים של "לא יהיה לך" – ההימנעות מלעבור על מצוות לא תעשה היא הימנעות מכל מה שגורם לנו להסיח את הדעת מהאמונה בה' ומכל מה שגורם לנו להרגיש שאנו יכולים לחיות גם ללא קשר לאמונה.
האמונה מתממשת בארץ ישראל
הזהר הקדוש מאיר לנו את הדברים באור חדש, כאשר הוא מקשר את מצוות עשה לאברהם, ואת מצוות לא תעשה ליצחק:
כַּד יְהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, רָשִׁים לָהּ בְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאָמַר אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּרָזָא דְּחֶסֶד דְּאַבְרָהָם אָחִיד בָּהּ, וּלְקַבְּלֵיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה, וְרָזָא דָּא, תַּפְקִידָא קַמָּייתָא דְּפָקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, מִצְוַת עֲשֵׂה הֲוָה, דִּכְתִּיב לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וּבְגִין כַּךְ מִצְוֹת עֲשִׂין רמ"ח, כְּחוּשְׁבַּן אַבְרָהָם.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, בְּרָזָא דִּגְבוּרָה, דְּאָחִיד בָּהּ יִצְחָק, דְּכָל אִינוּן אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאִינוּן סָרְכִין מִמְּנַן, מִסִּטְרֵיהּ יַנְקִין, וְכֵן עֵשָׂו וְכָל אִינוּן מְמַנָּן דִּילֵיהּ, דְּהָא יִצְחָק בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה אָחִיד, וְתַפְקִידָא קַמָּייתָא דִּילֵיהּ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה הֲוָה, דִּכְתִּיב דִּכְתִּיב אַל תֵּרֵד מִצְרַיְמָה. (השמטות הזהר ח"ב סימן ט דף רע"א ע"א).
הזהר מסביר ש"אנכי ה' אלקיך" שכולל בתוכו את מצוות העשה הוא כנגד אברהם, שהצטווה במצוות עשה – "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֲךָ" (בראשית יב, א); ו"לא יהיה לך" שכולל בתוכו את מצוות לא תעשה הוא כנגד יצחק, שהוזהר בלא תעשה – "אַל תֵּרֵד מִצְרַיְמָה" (שם כו, ב).
מה אנו לומדים מדברי הזהר הללו?
אברהם אבינו הוא ראש למאמינים (שמות רבה, כג). הוא חידש את האמונה בה' לא מגושם, בניגוד לעבודת האלילים המגושמת שהייתה רווחת בימיו. אך כל עוד ה' לא ציווה את אברהם ללכת לארץ ישראל – אמונתו הייתה מופשטת, ללא אחיזה במציאות. כאשר ה' אומר לאברהם "לך לך" – ללכת לארץ ישראל, הוא מייצר כלי ממשי במציאות לאמונה המופשטת שלו. כאשר ה' מצווה את אברהם ללכת לארץ ישראל הוא מבטא שכשם שה' בעצמו מופשט לגמרי ובריאת העולם היא ביטוי ממשי שלו, כך גם האמונה של אברהם בה' הינה מופשטת וההליכה שלו לארץ ישראל היא ביטוי ממשי שלה.
בארץ ישראל האמונה מחייה את המציאות, ואיננה ערטילאית ומנותקת. כך אנו רואים בפרשיית "והיה אם שמוע", שהארץ פורחת וצומחת מכוח האמונה בה':
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ (דברים יא, יג-טו).
לכן ההליכה של אברהם אל ארץ ישראל היא זו שמממשת את האמונה, ומאחיזה אותה במציאות.
כמו כן, יצחק אבינו מוזהר במצוות לא תעשה שלא לצאת מהארץ, "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה", משום שבחוץ לארץ האמונה בה' לא מולידה חיים, ואת החיות מקבלים שם מהשרים של שבעים אומות. כפי שנכתב קודם, ההימנעות מלקבל חיות ממה שאינו האמונה בה' היא חלק מאזהרת "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" ולכן הצטווה יצחק שלא לצאת מארץ ישראל. על כך אמרו חז"ל: כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי, ב).
שבת שלום !
בית המדרש 'עוד יוסף חי'