מה ההבדל בין האכילה שלנו לבין ה"אכילה" של ה' את הקורבנות?
ומה נאכל לעתיד לבוא? הסבר יסודי ומעמיק על כלי המקדש
בין מזבח העולה לשלחן לחם הפנים
בפרשתנו, ה' מצווה את משה על עשיית המשכן ומפרט את סוגי הכלים הקדושים שיהיו בו. בין הכלים הללו נכללים ארון הברית, הכפורת והכרובים, המנורה, המזבח ועוד. אך הפעם, נתמקד במשמעותו הפנימית של שלחן לחם הפנים.
כדי להבין את מהותו של השלחן, נשווה אותו למזבח. מה ההבדל ביניהם?
המזבח הוא מקום הקרבת הקרבנות – מה שמוקרב עליו מתכלה, נשרף, ונאכל על ידי הקב"ה. לעומת זאת, לחם הפנים מונח על השלחן ואינו מתכלה, אלא נאכל על ידי הכהנים.
יתר על כן, הקרבנות המוקרבים על המזבח – אם נשארו לילה, הם נפסלים. אך לחם הפנים מונח על השלחן משבת לשבת, לן כמה וכמה לילות, וכל זאת לכתחילה.
בנוסף, הקרבנות מתוארים כמאכל של "אריה דאשא דאכיל קורבנין" (זהר ח"א ו, ב) – כך מתואר הקב"ה כמי שאוכל את הקרבנות. כאן הקב"ה מתואר כאריה שדרכו לאכול בעלי חיים, אך אין דרכו לאכול לחם. לעומת זאת, הלחם הוא מאכל אדם, והוא נאכל על ידי הכהנים.
כל אלה מלמדים על הבדל מהותי: במזבח, הקדושה שורפת ומכלה; ואילו בשלחן לחם הפנים, הקדושה שומרת ומקיימת. המזבח מסמל התכללות בה', ואילו השלחן מסמל מפגש של פנים אל פנים עם הקב"ה.
תפקידו של המזבח דומה לתפקידה של האכילה בחיינו. כאשר אנו אוכלים, אנו מאחיזים את הנשמה שלנו בתוך הגוף. האוכל שנכנס לקרבנו מתכלה, ועל ידו הנשמה לא מסתלקת למקורה, אלא נאחזת בגופנו. כך גם הקרבנות שאנו מקריבים על המזבח מתכלים ונכללים בה', ועל ידם ה' נאחז בתוך המציאות והיא מקבלת חיים וקיום.
ניתן להביא לכך המחשה מאור הנר: כדי שהנר ידלק, נדרש שהאור ייאחז בפתילה. כאשר נותנים שמן בנר, האור 'אוכל' ומכלה את השמן, וכך האור נאחז בתוך הפתילה. כשם שהתכלות השמן גורמת לאחיזת האור בפתילה, כך גם אכילת האוכל גורמת להאחיז את הנשמה בגוף והקרבת הקרבנות מביאה את הקב"ה להיאחז בתוך המציאות.
לעומת זאת, לשלחן לחם הפנים יש תפקיד שונה. תפקידו אינו להאחיז את ה' בתוך המציאות, אלא לייצר מפגש של פנים אל פנים בין עם ישראל לבין הקב"ה. זו בדיוק הסיבה לשמו "לחם הפנים". כמו בעלייה לרגל, בה נאמר "יראה כל זכורך את פני האדון ה'". גם כאן מדובר במפגש של פנים אל פנים. עם ישראל נפגש עם הקב"ה, לא על ידי שהוא מכלה את מציאותו, אלא מתוך שהוא מביא את מציאותו למפגש עם ה'.
דרך העולם, שכאשר רוצים להיפגש – עורכים סעודה. מפגש ללא סעודה עלול להרגיש שטחי וחולף. האוכל מכניס את כל האישיות שלנו לתוך החוויה, ומקבע ומחבר אותנו למפגש. זה גם תפקידו של לחם הפנים, לקבע בעומק האישיות שלנו את המפגש עם הקב"ה.
לכן, בקרבנות יש איסור של לינה – הם אינם יכולים להישאר כפי שהם, אלא חייבים ללא עיכוב להתכלל בה'. ואילו לחם הפנים, שתפקידו להביא למפגש חי ומתמשך, דווקא נותר טרי ורענן, גם אחרי זמן רב – "לחם חם ביום הלקחו".
מה התכלית?
עניינו הייחודי של לחם הפנים יכול לשפוך אור על תחום נוסף ויסודי בתורה:
הרמב"ם הוא יסוד מרכזי בלימוד התורה, הן בהבנת הנגלה והן באמונת ייחוד ה'. עם זאת, היה נושא אחד שבו חלקו עליו גדולי ישראל – מקומו של הגוף לעתיד לבוא.
הרמב"ם סבר שהתכלית העליונה אינה חיים בגוף, אלא חיי הנשמה בלבד. לדעתו, תחיית המתים היא נס זמני בלבד, שנועד להראות את כוחו של ה', אך בסופו של דבר הנשמות יחזרו לקיומן הרוחני בלבד. זו הייתה נקודת המחלוקת העיקרית עליו.
הראיה המרכזית של הרמב"ם היא מדברי חז"ל שלעתיד לבוא לא תהיה אכילה ושתייה. אם כך, טען הרמב"ם, מה יהיה הצורך באברי העיכול? אם אין אכילה, מדוע שהגוף ימשיך להתקיים?
אך לאחר שהתגלתה חכמת הקבלה ובפרט תורת האר"י, קיבלנו הבנה עמוקה יותר בתפקידו של הגוף גם לעתיד לבוא.
כפי שלמדנו על משמעותו של לחם הפנים, כך גם ניתן להסביר את תפקידם של אברי הגוף:אברי העיכול אינם קיימים רק כדי לעבד מזון, אלא כדי לעבד אלוקות. תפקידם הוא לקלוט את הקדושה באופן מוחשי, להטמיע אותה בתוך האדם עד שהיא נהפכת לחלק בלתי נפרד ממנו.
כך גם לעתיד לבוא – הגוף לא יתבטל, אלא ישמש ככלי שדרכו האלוקות תהיה מורגשת, נתפסת ומקובעת בנפש האדם. אלוקות שאינה נתפסת בגוף עלולה להישאר במימד מופשט, מרוחק. אך כאשר היא נטמעת בגוף, היא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהמציאות עצמה.
רעיון זה משתקף גם בסדר הכלים במשכן: הכלי הראשון הוא הארון, בו מונחים לוחות הברית – התורה עצמה. אך הכלי הבא אחריו הוא שלחן לחם הפנים – הכלי שדרכו התורה הופכת להיות חלק מן האדם.
שבת שלום !
בית המדרש 'עוד יוסף חי'
