חכמינו אומרים "חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", ומסביר אדמו"ר הזקן שהסייגים והגדרים דרבנן מבטאים את האהבה של ה' אלינו יותר מאשר פנימיות התורה וסודותיה. מה הכוונה?
על זאת ועוד במאמר שלפנינו. לגרסת הדפסה לחצו כאן.
האהבה שבחינוך גדולה יותר
נסביר זאת על ידי משל: בשנים הראשונות של הילדות הילד כרוך אחרי ההורים, וההורים יכולים למשוך אותו אחריהם לדרך טובה בחבלי אהבה. אבל ככל שהילד גדל יותר, כך האהבה הטבעית של ההורים לילד לא מספיקה על מנת למשוך אותו אל הקדושה, ועל ההורים להציב גבולות ומשמעת ולומר בתקיפות מה מותר ומה אסור.
ההורים אוהבים את הילד ודואגים לו, ולא רוצים שהוא ילך בדרכים לא טובות ומסוכנות, ולכן הם אומרים לו מה לעשות. כלומר ככל שהילד גדל האהבה של ההורים אליו באה לידי ביטוי פחות בחיבוקים, ויותר בחינוך ובהכוונה לדרך טובה. הדאגה לילדים בגיל מבוגר מגלה אהבה גדולה יותר של ההורים, והיא מצליחה למשוך את הילד אל ההורים גם כאשר הוא גדל.
אם ההורים ינסו להכווין את הילד לדרכים טובות רק על ידי האהבה הטבעית שהיתה להם כאשר הוא היה קטן יותר – דברי המוסר שלהם לא יתקבלו באזניו. על מנת שהדברים שההורים אומרים לילד יתקבלו בצורה טובה, עליהם לחשוף בתוכם אהבה עמוקה יותר, ומתוכה להוכיח את הילד ולהכווין אותו לדרכים טובות ונכונות.
החינוך הופך את הטוב לטבעי
לפעמים ההורים חושבים שלא מוטל עליהם להכווין את הילד לדרכים טובות, להתרחק מהיצר וכדומה, ועליהם לבטוח בו ולסמוך עליו שהוא ימצא בעצמו את הדרך הנכונה. או שאין להם כח לחשוף אהבה עמוקה יותר בנפש ולומר לילד מה לעשות.
במקרה כזה, התאוות והיצרים יפתו את הילד וימשכו אותו, וכאשר הוא ירגיש שלא טוב לו להימשך לתאוות וליצרים, הוא ינסה למשוך לדרך טובה. אבל כאשר הוא ינסה למשוך לדרך טובה, הוא יחוש שהתאוות הם טבעיות לו, ובשביל להתרחק מהן הוא צריך להתאמץ מאוד. ואז גם כאשר הוא יתאמץ הוא ירגיש שהטבע הפשוט שלו הוא להימשך לתאוות וליצרים.
כלומר לא רק כאשר הוא מרגיש שהוא נמשך ליצרים הוא מרגיש שהמשיכה הזו טבעית לו, אלא גם כאשר הוא מתאמץ להתרחק מהיצרים גם אז הוא מרגיש שהמשיכה אליהם טבעית לו, ואדרבה אז מתקבע אצלו שכמה שהוא יתאמץ להתרחק מהתאוות והיצרים, המשיכה אליהם לעולם תישאר אצלו טבעית יותר.
לעומת זאת כאשר ההורים מכווינים אותו לדרך טובה, זה נעשה טבעי ופשוט לו לא להימשך אחר פיתויים, וההשקפה שלא טוב להימשך אחר פיתויים מתיישבת אצלו בנפש עד שהיא נעשית טבעית אצלו.
החינוך הופך את הטוב לטבעי
לפעמים ההורים חושבים שלא מוטל עליהם להכווין את הילד לדרכים טובות, להתרחק מהיצר וכדומה, ועליהם לבטוח בו ולסמוך עליו שהוא ימצא בעצמו את הדרך הנכונה. או שאין להם כח לחשוף אהבה עמוקה יותר בנפש ולומר לילד מה לעשות.
במקרה כזה, התאוות והיצרים יפתו את הילד וימשכו אותו, וכאשר הוא ירגיש שלא טוב לו להימשך לתאוות וליצרים, הוא ינסה למשוך לדרך טובה. אבל כאשר הוא ינסה למשוך לדרך טובה, הוא יחוש שהתאוות הם טבעיות לו, ובשביל להתרחק מהן הוא צריך להתאמץ מאוד. ואז גם כאשר הוא יתאמץ הוא ירגיש שהטבע הפשוט שלו הוא להימשך לתאוות וליצרים.
כלומר לא רק כאשר הוא מרגיש שהוא נמשך ליצרים הוא מרגיש שהמשיכה הזו טבעית לו, אלא גם כאשר הוא מתאמץ להתרחק מהיצרים גם אז הוא מרגיש שהמשיכה אליהם טבעית לו, ואדרבה אז מתקבע אצלו שכמה שהוא יתאמץ להתרחק מהתאוות והיצרים, המשיכה אליהם לעולם תישאר אצלו טבעית יותר.
לעומת זאת כאשר ההורים מכווינים אותו לדרך טובה, זה נעשה טבעי ופשוט לו לא להימשך אחר פיתויים, וההשקפה שלא טוב להימשך אחר פיתויים מתיישבת אצלו בנפש עד שהיא נעשית טבעית אצלו.
החינוך הופך את הטוב לטבעי
פנימיות התורה היא האהבה של ה' אלינו. לפעמים אדם חושב שעיקר מה שמושך אותו לעבודת ה' זה פנימיות התורה והמחשבה על כך שה' אוהב אותו. המחשבה הזו גורמת לו להתאמץ מאוד לעבוד את ה' בהתרגשות ובהתלהבות, ולהתאמץ להתרחק מהגשמיות ומכל דבר שמרחיק אותו מהאהבה של ה' אליו. ככל שהאדם מרגיש שעליו להתאמץ על מנת להיות קשור לה', כך הוא מרגיש שהוא קשור לגשמיות ולרע באופן טבעי, ובשביל לעבוד את ה' עליו להתאמץ מאוד, וזה מחזק אצלו את התחושה שהרע הוא תקיף והוא המציאות החזקה.
אפשר לחלק את התהליך הזה לשלבים: בתחילה האדם מרגיש שיש לו משיכה חזקה אל הרע, והוא לא רוצה במשיכה הזו ומתאמץ בכל כחו להתרחק מהרע ולהימשך לקדושה וליראת שמים. ככל שהאדם יותר מרגיש שהוא צריך להתאמץ בשביל להתרחק מהרע, כך יותר מתחזקת אצלו התפיסה שהמשיכה שלו לרע היא המציאות שלו ולכן המשיכה חזקה כל כך. לבסוף האדם מרגיש שכמה שהוא יתאמץ הוא לעולם לא יוכל להתרחק באמת מהרע, כי הרע הוא הטבע שלו.
כלומר המאמץ להתרחק מהגשמיות מרחיק את האדם מהגשמיות בפועל, אבל קושר אותו חזק לגשמיות מבחינת איך שהוא תופס את עצמו. כי הוא תופס את עצמו כאחד שקשור לגשמיות באופן טבעי.
הסייגים של חכמינו מגלים את האהבה של ה'
לעומת זאת הסייגים והחומרות דרבנן מראים לנו את הדאגה של ה' אלינו, ואת המאמץ של ה', כביכול, לחשוף את אהבתו אלינו, ולהשאיר אותנו קשורים אליו. החומרות והסייגים דרבנן גורמים שהקשר שלנו לה' יבוא מה', ולא מהמאמץ שלנו, וממילא יתפוס אותנו בצורה טבעית.
כשם שבגיל הילדות ההורים פחות צריכים להפעיל משמעת, כי הילד קשור אליהם באופן טבעי, כך בזמן שבית המקדש היה קיים, לא כל כך היה צריך סייגים וחומרות של חכמים, כי האהבה של ה' אלינו היתה גלויה ולא היינו צריכים להתאמץ על מנת לגשר על הפער בינינו לבין ה'.
אבל כאשר נחרב בית המקדש הראשון, ולאחריו גם בית המקדש השני, הלכנו והתרחקנו מה', ואנחנו מרגישים שבשביל להתקרב לה' אנחנו צריכים להתאמץ מאוד. לכן ה' מושך אותנו אליו על ידי סייגים וחומרות דרבנן. ככל שהגלות מעמיקה כך יש יותר סייגים וחומרות של חכמי הדורות, והסייגים הללו הם חבלי האהבה שבהם ה' מושך אותנו אליו, גם מהמקום הרחוק בו אנחנו נמצאים. שגם במקום הרחוק בו אנו נמצאים נגדל בתוך הקשר עם ה', וזה יהיה אורח החיים הרגיל והטבעי שלנו.
והפר אביה את נדרה
המאמץ של האדם להתרחק מהגשמיות ולעבוד את ה' באהבה וביראה הוא בחינת נדר. בנדר האדם מתרחק מהגשמיות על מנת להתקדש, ואם כן הנדר מבטא את המאמץ של האדם. אבל "ושמע אביה את נדרה והפר את נדרה". האהבה של ה' אלינו, שבאה לידי ביטוי בחומרות וסייגים דרבנן, 'מפרה את הנדר', וגורמת שהקשר שלנו לה' יהיה טבעי, ולא יהיה רק תוצאה של המאמץ שלנו.
לכן אמרה כנסת ישראל "חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". יינה של תורה הוא פנימיות התורה וסודות התורה, שמגלים לנו כמה ה' אוהב אותנו, אבל "דברי סופרים" שהם הסייגים והחומרות שבכל דור ודור חביבים יותר, כי הם תופסים אותנו בקשר עם ה' באופן טבעי.
שבת שלום
בית 'עוד יוסף חי'
