קשר הנישואין: מצווה או תאווה? | חסידות לפרשת בלק תשפ”ב

ה’ רוצה שנחיה, ורוצה שיהיה לנו רצון חזק לחיות, ומזה מגיע הרצון לחיות ולהתחתן ולהוליד ילדים. אבל אצל מואב הרצון לחיות והתאווה הם מטרה בפני עצמם, ולא מבטאים את הרצון של ה’.

על זאת ועוד במאמר שלפנינו. לגרסת הדפסה לחצו כאן.

 חכמינו אומרים שבלעם יעץ לבלק להחטיא את ישראל בזנות – “אלקיהם של אלו שונא זימה”. מהדברים הללו משמע שעיקר החטא של ישראל היה הזנות. אבל מצד שני חכמינו אומרים שכאשר יהודי היה רוצה לחטוא עם בת מואב, היא היתה מוציאה מחיקה את העבודה-זרה שלה, ואומרת לו לעבוד אותה. מכאן משמע שעיקר החטא היה עבודה זרה ולא זנות.

גם הפסוקים יכולים להישמע לשני פנים: מצד אחד משה רבינו אומר לשופטי ישראל “הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור”, ומכאן משמע שעיקר הבעיה היתה העבודה-זרה, אבל מצד שני כתוב “והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית”, ומזה משמע שעיקר החטא היה ההליכה אחר בנות מואב.
אם כן, מה היה עיקר החטא של בני ישראל בשטים, העבודה-זרה או הזנות?

מואבי ולא מואבית

בגלל שהמואבים החטיאו את ישראל, נגזר עליהם שלא יוכלו עד עולם לבוא בקהל ה’, כלומר להתחתן עם בת ישראל. אפילו מצרים יכולים לבוא בקהל ה’ לאחר שלושה דורות, למרות כל מה שהם עשו לנו, אבל מואבים לא, שכן “גדול המחטיאו יותר מן ההורגו” (רש”י לדברים כג, ט).

אם כן ניתן לשאול שאלה נוספת: חכמינו דורשים “מואבי ולא מואבית”, כלומר שלמואביות כן מותר לבוא בקהל ישראל, וזה לכאורה לא מובן: הרי המואביות הן אלו שהחטיאו את ישראל, וכמו שאומר משה רבינו במלחמת מדין “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם”, ואיך דורשים חכמינו ואומרים “מואבי ולא מואבית”?

היחס הכפול למעשה של בת לוט

לא בכדי החטא של הזנות בא לבני ישראל דווקא על ידי בנות מואב. השורשים של מואב כאומה מתחילים מעניינים של זנות: בתו הבכירה של לוט הרתה מאביה, כיוון שחשבה שאין יותר אנשים בעולם, ורצתה להוליד ילדים, ולאחר שנולד בנה היא פרסמה את המעשה הזה בשמו, וקראה לו ‘מואב’. כנראה השורשים הללו היו מורגשים היטב בתרבות של מואב, והם הגורמים לרצון של מואב להחטיא את ישראל.

היחס של חכמינו למעשה של בתו הבכירה של לוט הוא כפול: מצד אחד חכמינו אומרים (בבא קמא לח, ב) שבשכר שהבכירה קדמה לצעירה לילה אחד, רות שיצאה ממואב השתלבה בעם ישראל ארבעה דורות קודם לנעמה העמונית. אבל מצד שני חכמינו אומרים שבגלל שהבכירה פרסמה את המעשה הזה, וקראה לבנה ‘מואב’, ה’ הרשה לעם ישראל להצר את מואב (אף על פי שלא הרשה להם לכבוש אותם). אם כן, האם המעשה של בתו הבכירה של לוט הוא טוב או לא?

התשובה היא שהמעשה שבתו הבכירה של לוט עשתה הוא טוב מצד עצמו, שכן היא חשבה בתמימות שאין יותר אנשים בעולם, ועליה להזדרז להוליד ילדים כדי שלא יתבטל יישובו של עולם. אבל מה שהבכירה פרסמה את המעשה שלה לאחר מכן – זהו מעשה לא צנוע ולא טוב.

הרצון לחיות ועצם החיים

עצם הרצון להוליד חיים לעולם על ידי קשר בין איש ואשה, הוא רצון טוב מאוד. חכמינו אומרים על בת לוט שהיא הקדימה ל’דבר מצווה’, והלשון ‘דבר מצווה’ היא לשון השגורה בפי חכמינו בכלל לקשר בין איש ואשה, ולא דווקא למצוות פרו ורבו. כלומר הרצון שקשר בין איש ואשה יוליד חיים הוא מצווה, ולא רק שהוא מצווה, אלא שפעמים רבות הוא נקרא בלשון חכמינו ‘מצווה’ סתם.

הרצון לחיות הוא וודאי דבר גדול. הקדוש ברוך הוא נתן חיים, והוא רוצה שנרצה את החיים, וזה בא לידי ביטוי גם בכך שאנחנו רוצים המשכיות, וגם בעצם הקמת משפחה וחיבור בין איש ואשה בצורה טובה. כל החיבור בין איש ואשה והרצון להקים תא משפחתי, אם הוא נעשה בצורה מתוקנת הוא ביטוי נכון לרצון לחיים, ולכן כאשר הוא נעשה בצורה מתוקנת הוא גם נקרא ‘דבר מצווה’.

הרצון הזה לחיות הוא הכלי שבו שורה הקשר עם ה’, והוא לא מטרה בפני עצמו. עצם החיים הוא ה’, כמו שכתוב “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים”, והרצון לחיות שהאדם חש בתוכו, הוא כלי לקשר עם ה’, שהוא החיים.

אצל מואב התאווה היא העבודה זרה

אלא שלפעמים, האדם לא תופס את הקשר בין איש ואשה כמצווה. כיוון שהאדם מרגיש בצורה חזקה את הרצון החזק לחיות, הוא מתייחס לקשר כאילו הוא עצם החיים, והוא מטרת החיים. כך המואבים הפכו את המשכיות החיים והקשר בין איש ואשה למטרה בפני עצמה. כיוון שכל העולם, על פי תפיסתם, מונע על ידי הרצון לחיות והתענוג הגנוז בו, לכן צריך לפרסם את התאווה ולא להצניע אותה. התפיסה של המואבים (בדומה לתפיסה רחבה הקיימת כיום) היא שמי שמצניע את הרצון והתענוג שיש בקשר בין איש ואשה, הוא בעצם מתבייש ברצון שלו לחיות ומחליש אותו, ולכן  אדרבה, במקום להצניע את התאווה, צריך לשים אותה במקום של כבוד בראש. לשים ‘על השולחן’ שזה החיים, וזה מה שמעניין וזה מרכז התרבות.

כך אפשר לדרוש את דברי חכמינו, שכאשר יהודי תבע מואבית לעבירה, היא הוציאה פסל מחיקה ואמרה לו לעבוד אותו. כי בשביל המואבים העבירה היא העבודה זרה, ואליה הם סוגדים.

את היחס הזה של מואב לתאווה יצרה בתו הבכירה של לוט בכך שהיא קראה לבנה ‘מואב’, ופרסמה את מה שהיא עשתה. עצם הרצון שלה להוליד ילדים מאביה הוא רצון טוב, והוא נקרא בלשון חכמינו ‘דבר מצווה’, אבל הפרסום של המעשה שלה הוא לא צנוע ולא טוב, והוא אבי הזנות של מואב בשטים.

לכן אמרו חכמינו “מואבי ולא מואבית”. ‘מואבית’ היא הרצון להוליד ילדים מתוך יצר החיים, והרצון הזה הוא דבר טוב. אבל ‘מואבי’ הוא האמירה שהרצון הזה הופך להיות מרצון לחיים לעצם החיים, לעבודה זרה, ולו אסור לבוא בקהל ישראל.

אם כן, אם נחזור לשאלה שבה פתחנו, האם עיקר החטא של ישראל בשטים הוא זנות או עבודה זרה, אצל המואבים שתי העבירות הללו לא כל כך מחולקות זו מזו. לכן מלשון הפסוקים ומלשון חכמינו אי אפשר לדעת האם עיקר החטא הוא הזנות או העבודה זרה, כי הזנות היא העבודה-זרה.

להנכיח את הרצון של ה’ בקשר

כאמור, גם כיום יש תפיסה רווחת שצריך לשים את התאווה במרכז התרבות, לא רק בשביל לספק את היצרים, אלא כדי לא להדחיק את יצר החיים ואת עצם החיים. אלא שהתפיסה הזו עצמה מחלישה את יצר החיים. התרבות הזו גורמת שיהיה קשה להתחתן ולהוליד ילדים, וממילא התענוג שיש ברצון לחיות פחות ופחות מופיע. וכפי שקוראים לעבודה זרה של מואב ‘כמוש’, על שם שהיא גורמת לרצון לחיים לכמוש. למעשה, אצל מי שהולך בדרך התורה, בדרך של קשר צנוע וטהור, הרצון של ה’ נוכח בקשר, וממילא הרצון לחיים, והרצון שיוולדו חיים חדשים, הוא חזק יותר.

שבת שלום

בית ‘עוד יוסף חי’

אהבתם? שתפו את הפוסט:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: