אתה מחפש קשר או סתם סיפוק לייצר? | חסידות לפרשת קדושים תשפ”ב

העולם האנושי התחיל מכך שקין והבל נשאו את אחיותיהן. למה בדורות המאוחרים יותר התורה אוסרת על קשרים כאלו, וגם הטבע הפשוט מרחיק אותם?

על זאת ועוד במאמר שלפנינו. לגרסת הדפסה לחצו כאן.

‘פרשת העריות’ מדברת על קשרים אסורים, שרובם הם קשרים בתוך המשפחה. התורה אוסרת על קשרים בתוך המשפחה, וגם הטבע הפשוט מרחיק קשרים כאלו, ולפעמים מקשרים אסורים כאלו אף עלולים לצאת ילדים בעלי מומים וכדומה.

אבל אף על פי שהתורה אוסרת קשרים כאלו, וגם הטבע הפשוט מרחיק אותם, יש מקומות בהם הקשרים שבתוך המשפחה הם קשר טוב. חכמינו אומרים שהעולם מתחיל בכך שבניו של אדם הראשון התחתנו עם האחיות שלהם, ועל זה אומר הכתוב “עולם חסד ייבנה”. גם יעקב אבינו התחתן עם שתי אחיות, שזהו קשר שנאסר לאחר מתן תורה’, ואפילו משה רבינו נולד מקשר שאסור על פי התורה, כאשר עמרם אביו נשא את דודתו.

מקום נוסף שבו מדובר על קשרים בתוך המשפחה הוא פנימיות התורה. המשלים שמופיעים בפנימיות התורה הם קשרים בתוך המשפחה שאסורים על פי התורה.

למה קשרים לא טובים, שאסורים על פי התורה וגם הטבע האנושי מרחיק אותם, היו טובים בעבר, והם משל לעניינים עמוקים בפנימיות התורה?

זוגיות ומשפחה

קשר בין איש ואשה מורכב משני חלקים: החלק הראשון הוא המשיכה והאהבה, והחלק השני הוא החלק המשפחתי שבקשר, המקום שאליו האדם שייך, ובו הוא גדל ומשקיע.

בחלק של המשיכה שבקשר התאווה היא מרכיב משמעותי, ולכן הוא נקרא בלשון חכמינו ‘נזקקות’, “נזקקים זה לזה”.  היצר גורם לאדם לחוש שהוא זקוק לקשר, ובלי הקשר הוא נמצא במצוקה. אם האדם מתייחס לנזקקות כאל כלי לקשר ולמשפחתיות שהקשר יוצר, הנזקקות לא נתפסת אצלו כמצוקה, כיוון שהיא מכווינה אותו ליצור קשר, והקשר הוא נעים. אבל אם האדם מתייחס בצורה הפוכה, ומתייחס לקשר כאל כלי למילוי הצרכים והדחפים שלו, הנזקקות היא העיקר ולא הקשר, והאדם נשאר עם הצורך ועם המצוקה, והופך גם את הקשר להיות חלק מהמצוקה שבה הוא חי.

כאשר ילד רואה את הוריו, הוא רואה את החלק של המשפחתיות, ולא רואה את החלק של המשיכה ובוודאי לא את המרכיב של התאווה. לילד קטן נראה שהאבא והאמא הם כמו אח ואחות שחיים יחד מאז ומעולם, וגם בגיל מבוגר יותר הילד רואה את ההורים כחטיבה אחת, ולא מודע למשיכה וליצרים שיש ביניהם. לכן ילדים קטנים אומרים שהם רוצים להתחתן עם האחים שלהם, וחושבים שהאבא הוא האבא של האמא והאמא היא האמא של האבא וכדומה. כלומר כשם שהעולם התחיל בקשרים בתוך המשפחה, וכשם שהמשלים בפנימיות התורה הם קשרים שבתוך המשפחה, כך יש ציור קדום בנפש, שבו קשר טוב הוא דווקא קשר בתוך המשפחה.

הציור הקדום הזה בנפש גורם שהקשר בין איש ואשה יהיה בנוי משני המרכיבים שהוזכרו. האדם קודם כל מחפש משפחתיות, ורק אחר כך מחפש גם קשר של משיכה ואהבה, וזה גורם שהמשיכה תוכל ליצור משפחה, מקום שאליו האדם מרגיש שייך ובו הוא גדל ומשקיע.

כאשר הנזקקות קיימת בתוך השראה של המשפחתיות ובלועה בה, הנזקקות היא אכן כלי ליצירת קשר. האדם רוצה את המשיכה שהוא חש, כיוון שעל ידה הוא יכול ליצור את הקשר הטוב אותו הוא מכיר בתוכו, קשר של משפחה.

אבל אם המניע לקשר הוא הנזקקות, והקשר מגיע כפתרון לנזקקות והיצריות, האדם נשאר עם המצוקה. הוא חש שיש בתוכו דחפים שאין להם מענה, כיוון שהדחפים הם תמידיים והסיפוק הוא רגעי. יותר מזה, כאשר היצריות יותר משמעותית מהמשפחתיות, האדם עלול לחשוב שהסיפוק של היצר הוא זה שיביא לו את תחושת החום המשפחתי אותה הוא מחפש.

אם כן, קשר בין איש ואשה הוא מקום שבו בני הזוג מחפשים את המשפחתיות, והמשיכה והאהבה ביניהם בלועים בתוך המשפחתיות. בצורה כזו המשפחתיות היא הנעימות והתענוג שבקשר. לעומת זאת אם המשפחתיות היא רק חלק מהיצריות, היצריות היא העיקר, והמשפחתיות עלולה להיות לעול, והנעימות היא רק ביצריות ובחום שבה.

כאשר התורה אוסרת על קשרים בתוך המשפחה, היא מתכוונת לומר לאדם שעליו לתפוס את המשפחתיות כהשראה לקשר שהוא יוצר, אבל אסור לו לתפוס את המשפחה כמענה ליצריות.

כאשר האדם עובר על איסור תורה ומתחתן בתוך המשפחה, הוא מחפש סיפוק יצרי שיתן לו גם תחושה של חום משפחתי. בכך הוא לוקח את כל הבסיס הפשוט והטוב שיש לאדם, והופך אותו להיות כולו נגוע ביצריות ותאווה.

 קשר לא רק נזקקות

בפרשת עריות מופיע גם איסור משכב זכר “ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם”. כאשר האדם מחפש קשר שלא מבטא רק תאוות, הוא מחפש ליצור קשר בין איש ואשה. קשר בין איש ואשה הוא קשר שיוצר משפחה ויכולים להיוולד ממנו ילדים. אבל כאשר קשר מצוייר לאדם רק כנזקקות, רק כרצון לספק את התאוות, זה מגדיל אצלו את המצוקה, וגורם לו לחפש עוד ועוד סוגי קשרים, שלא יוצרים משפחה, אלא יוצרים קשרים שהעיסוק בהם הוא רק עיסוק ביצר.

וכפי שאומר הרמב”ן על הפסוק “למען ספות הרווה את הצמאה” (דברים כט, יח):

כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות.

שבת שלום

בית ‘עוד יוסף חי’

אהבתם? שתפו את הפוסט:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: