מבט-עומק על יציאת מצרים ומשמעותה הפנימית. הכותב הוא בוגר הישיבה והמאמר פורסם בעיתון נקודה גליון 320.
לזכר הורי, פרופ' גרשון ונטליה רוזנשטיין שהלכו את הדרך עד תומה.
פתיחה
בקריאה ראשונה, יציאת מצרים היא כמו גוש קרח שנמס באביב. שבטי עבדים נחלצים ממלתעות הציביליזציה שנבנתה על גופותיהם, והולכים אל העתיד שיעשה אתם צדק היסטורי. בהתחלה צורם אמנם חוסר הנכונות של העברים ליטול חלק בדרמה האפית שמתחוללת לנגד עיניהם, אולם התחושה היא שהעלילה נבנית בהדרגתיות ובבטחה, כמו ספר טוב. יש עיכובים, נסיגות ורגעי משבר, אבל הכיוון הנכון נשמר. אפילו לבטי הנפש של משה באשר לייעודו משרתים את הנרטיב: דמותו של גיבור המתעלה אל מעשה הגבורה לא מתוך הרפתקנות אלא מתוך כורח קיומי.
אבל איפה בסיפור הזה מתרחש הדילוג מהמקריות המיוסרת של אנשים בודדים אל ההכרח הקיומי של עם? באיזה רגע הצטברו המצוקות והלבבות השבורים להוויה משותפת של אומה שחווה את ההיסטוריה שלה? מהו הרגע המכונן של השותפות?
באחת מהמערכות המאוחרות הדרמה נעצרת. א-לוהים, שהוא גם הבמאי וגם אחד מגיבורי העלילה, מצווה את משה לקדש את החודש: "החודש הזה לכם ראש חודשים". החודש קדוש כי הוא פותח עידן חדש, עידן של היסטוריה ישראלית. עד עכשיו בני ישראל חיו במין אפלולית שמחוץ לזמן, ומעתה מחוגי השעון של תולדות העולם יתחילו לנוע גם בשבילם.
"החודש הזה לכם ראש חודשים" חורג מעבר לציווי הספציפי לערוך פולחן דתי אזוטרי כאשר ירח חדש נולד. זה ציווי שמחלחל לעמקי הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל מאז אותו אביב ראשון. הרבה פרשנויות נסבו על יציאת מצרים – שחרור עבדים, יצירת חברה פוליטית, מהפכה ראשונה בתולדות האנושות, מהפך תיאולוגי שהוביל למונותיאיזם. אני מבקש לבחון את יציאת מצרים מנקודת מבט של ההיגד "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
מלים אלה לכשעצמן לא הפכו את האנשים האומללים, העבדים, לעם בעל חירות וייעוד, אבל זו נקודת התחלה של מסע רוחני. קידוש החודש מציב מסגרת זמן שכל מה שנותר מחוץ לה אינו חלק מההיסטוריה. אלה סיפורים, פרה-היסטוריה. בתוך מסגרת הזמן האירועים מקבלים משמעות, בונים זיקה בין דמויות, נוכחויות, היעדרויות, בין הדורות שהלכו לבין הדורות שיבואו. איש בודד נאחז בנצח מפני דברים בני חלוף ופגועי מציאות. לעומתו, העם בוחר בגורלו, ובזה ייחודו כעם – בראייתו את עצמו חותר לגורלו ונשטף אל זרם ההוויה, אל מערבולת סיבות ותוצאותיהן. לעמים ולרעיונות, ולמציאות בכלל, יש התחלה.
החשיפה לזמניות היא הימור קיומי. האיש הזמני אינו יודע מה טומן לו העתיד, ומקבל את אי הידיעה הזאת כהגדרה קיומית משמעותית ביותר, כגורל. נכונות להתנסות בזמניות כרוכה בוויתור פנימי על אשליית הכל יכול הפרטית. אולי זו האימה שנשמעת מבעד לתלונות בני ישראל במדבר. הם מבקשים להיחלץ מהנוקשות של הגורל שאליו הם מתנפצים במסעם אל המדבר הגדול והנורא ששמו חירות. ראשיתו של אותו מסע הוא חוויה קיומית, טרגית, שמשותפת לכולנו – יציאה ממצרים.
אני רוצה להתחקות אחרי הקשר הפרדוקסלי בין טרגדיה לחירות, בין גורל לחוויה רוחנית. חודש ניסן מלא סתירות שכולן נקשרות לסיפור אחד על מצרים ועל מדבר, על אמונה ועל ידיעה, על דיבור ועל שתיקה, ועל האיש משה ועל הפגישה בפתחו של עולם.
מצרים
לפני אותו ניסן היו שנים ללא תקווה. מצרים, כור ההיתוך, פסגת הציביליזציה, דורות של עבדים. מצרים פירושה התנסות באבסורד. החיים כלו באלמוניותם. לזמן לא היה ערך. עבד הוא יחיד שדואג לעצמו, ולמרבה האירוניה רצונו לשרוד הוא שכובל אותו בכבלי העבדות. נדמה לו שחייו עצמם לועגים לאותה רצינות נואשת שבה הוא נאבק עליהם. בשרו ועצמותיו בוגדים בו, כי בגללם הוא סובל, ולמענם הוא מתעקש לחיות. ככל שהשנים חולפות, העבד משליך את תחושת האבסורד על העולם שבחומותיו הוא מתענה. הכל סביבו חי במקצב של כליה עצמית ובניסיון מתמיד להיקרע מתוך החידלון הזה. היאחזותו במה שאומרים לו חושיו מציבה אותו בפני טירופו, כי העולם שבו הוא כלוא מטורף. דעתו היא כמו פנס רחוב בודד שחושך אורב לו.
מצרים שרצה עבדים שנפוצו לכל עבר בחיפושיהם אחר תבן וחומר, אך כל אחד היה כפות בבדידותו המרה. מי שמוותר על בית, מי שעמל יומם ולילה ובונה ערים לא לו, מי שהשתרבב לתוך מערבולת אדירה ולא אנושית של עבדות שכל מטרתה היא לשמור על עבדותו, על היותו נכנע לה – הוא עבד עבדים.
עבד יודע כמה עמוקה התהום בין אמונה למציאות. הוא ספק נזכר ספק הוזה. האם הוא בא מרחוק, מאבות אצילים שחיו אי שם מעבר למדבר המצמית? האם אותם אבות היו חופשיים להחליט על גורלם, קיימו דו שיח עם איזושהי נוכחות עילאית וכרתו אתה ברית, עשו דברים פלאיים בשבילה והיא עשתה דברים פלאיים בשבילם? הגיגים אלה על שפת יאור מהביל נשמעים יותר כמו הזיה, כמו מעידה אל עבר טירוף שבו מיטשטש הממשי והמדומה. לכן אותו עבד למד, באדיבותו של הנוגש, שאין לחצות את הקו האדום המבהיק שבין זיכרון נשכח לבין המציאות הנוקשה והממשית כל כך בכאבה.
מי שביקר באושוויץ לא יכול שלא לשים לב למלבנים חרוכים שנותרו מהצריפים שמהם הלכו אל מותם מיליוני יהודים. הם מתו בעולם חסר פשר שהפך כולו לתא גזים אחד גדול. לעולם שלא היה בו מוצא. לכן פלוגה אחת של חיילי גסטפו יכלה לשמור על אלפי יהודים באירופה של השואה. לכן עד היום הדשא לא גדל על אותם מלבנים באושוויץ.
כך גם במצרים: ברבות הימים נותרו בלבבות שמתו מייאוש רק תמיהות ואכזבות. פי החירות שעל גבול מצרים פעור בחיוך שטני של פטה מורגנה מדברית: מי אם לא הוא יודע שאיש מעולם לא חצה את שממותיו בדרכו אל החופש? עבודה משחררת. כך אומרים הנוגשים.
הפריצה
באיזה רגע מתחיל המסע?
כשכל אחד הבקיע במסעו הפנימי את חומות האבסורד של החלל הפנוי, נוצרה מרבבות החוויות הנסתרות האלה מציאות היסטורית שכל פרט מפרטיה לקוח מדמם ומנפשם של כל עבד וכל שפחה, ומאמונתם שהם חופשיים.
כאן נעוץ ההבדל בין הידיעה ההשוואתית לבין הידיעה הקיומית שמקורה באמונה. לדעת שמעבר למדבר יש ארץ, ושהיה פעם איש זקן ואציל שממנו יצאנו שהלך לאורכה ולרחבה של אותה ארץ רחוקה כדי להורישה לנו, משמע להאמין.
חכמים אומרים שיציאת מצרים היא חזרה בממדים היסטוריים על ניסיונו של אברהם אבינו. כמו אברהם שיצא מארם נהריים אל ארץ כנען, כך העם שיצא מחלציו נטש את ארץ גלותו, אף שזו ארץ הולדתו הפיזית, ושם פעמיו אל הארץ היעודה בשנית.
בארם נהריים שוטט אברהם בין חומות העולם. עיניו תרו אחרי המבט הא-לוהי, אך שוב ושוב הוא נוכח לדעת שאפילו אבני היסוד של ההוויה – המים, האש, השמש, הרוח – זעירים מכדי להיצרף אל דמות הבורא. הוא חש כלוא בקווי האורך והרוחב של העולם. עברו שנים. המגדל התמוטט. והיה דבר ה' אליו: לךְ לךָ.
ואברהם הלך. התהלך בארץ ערירי. היה לו הכל, ולא היה לו כלום. הוא ואשתו בארץ לא להם. לכן היה ירא. ואז א-לוהים כרת עמו ברית. ואברהם האמין. האמין שהעולם אינו מסוגר עוד בתוך אילמותו. האמין שהבחירה של הבורא בבריאתו חורגת מהגבולות של קיום בעל כורחו. אברהם גילה שהבחירה הא-לוהית היא רצונית. א-לוהים מאמין במי שבחר.
ה' הוציא את אברהם החוצה. אברהם נאחז בדיבר הא-לוהי ודילג אל מעבר לאור הדמדומים של בין השמשות, אל מחוץ לחלל הפנוי של הבריאה. הוא ניצב במרכז כל העולמות כולם, הביט בלבת האש היוקדת בחשכה הגדולה של היקום – ושם באה לו האמונה. כי כל הקושר את גורלו בגורל העולם הנבחר והנברא שומע בחושך הקיומי את טיפות האינסוף זולגות מהמקיף הגדול ומצטלצלות ומהדהדות בין חומות הבריאה, והופכות לספירות, לעולמות, לנבואות. שלא כמו סיזיפוס היווני, שמגלגל במעלה ההר אבן שסופה להידרדר חזרה, שמתענה מהאבסורד, אברהם היה כמו סלע. ראש לכל המאמינים.
ימים רבים עברו מאז ברית בין הבתרים. אברהם קרא בשם ה' א-ל עולם. לא היה זה א-ל עליון קונה שמים וארץ של מלכי-צדק, שנמצא ברקיעים עליונים והמשכלל את הבריאה בהשקיפו עליה ממרומים. אברהם קרא בשם אותו א-ל שבבוא העת ירד אל בני בניו העברים השרויים בערוות הארץ ויושיעם בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה. לא רק ברא-קנה בדמדומי העבר אלא גם בוחר-מאמין בהווה הנוכח. אברהם העברי. כך קראו לו באי דורו. הוא בא מעברה השני של הבריאה וחמק לשם לעתים מזומנות. רצוא ושוב, החיים בצל הפרדוקס.
משנזכרו בני ישראל באמונה של זקנם העברי, כל מעשיהם התכווננו לפיה אפילו בלי שיחושו בזאת. בשעבודם המר הם נדרשו לתרגם את אמונת היחיד לשפת הנפש של עם שלם. הם התאוו לשזור את החוט הדק של ההארה הרוחנית שהייתה נחלתו של יחיד, לצלם א-לוהים שיאיר את פניהם חרושות הקמטים של עבדים ושפחות.
יציאת מצרים לא היה אירוע סטרילי. זו הייתה מהפכה עקובה מדם, כואבת, לא ברורה די הצורך אפילו לאלה שהיו מעורבים בה, ויהיה הצלם הא-לוהי נשגב ומופלא ככל שיהיה והתשוקה אליו עזה. הרבה שברון לב ומבוכה, הרבה תלונות ומגפות. לא יוצאים מהבית בקלות, במיוחד כשיודעים שלא ישובו אליו עוד, גם אם הבית היה רק חושה מגובבת חומר בדלתה של הנילוס, או צריף במחנה כפייה בערבות סיביר. עם שלם לא מותיר מאחוריו את גוויות שנותיו האבודות בזחיחות דעת. במיוחד אם לפניו פרוס מדבר ללא מיצרים.
המדבר רווי לא רק ברוחות מתוקות של אביב. יש בו גם אימה, סופות חול, תהומות וצוקים. גם קור עז ורוח אכזרית שאין בפניהם מחסה. נדרש אומץ רב לאהוב את העוצמה שהמדבר משדר, לנתב שבילים בנקרות סלע. וכל העם, על טפיו, נשיו וזקניו, נדרש לאומץ זה. המדבר, יותר משהוא מקום לפתרונות הוא מקום לתהיות. מקום שתועים בו והולכים בו לאיבוד, וכל העת מהלכים על הקצה. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע". זו גבורה.
הקושי שביציאת מצרים הוא לא בפרֵדה מהדברים הקרובים. מדובר בחרדה, בחשיפה מוחלטת בפני המציאות בערייתה המאיימת. קשה לצפות מהלב שיהיה ללב אמיץ אחרי שנות דור שנגולו בהפקר ואדישות פנימית. קשה גם להמר על החיים כשהמציאות גבתה מחיר גבוה במשך זמן כה רב. ושוב עולה זיכרונן של תלונות בני ישראל במדבר. וכי פלא שהתלוננו?
הנחמה האפשרית היחידה היא שביציאת מצרים משיגים חיים מלאי ממשות, בניגוד להזיות בהקיץ של העבדות. ללא הממשות, הניסוי ההיסטורי, ככל שיהיה מרהיב, ייכשל. ממשות היא מלה חשובה מאוד בסיפור יציאת מצרים.
אל הממשות הזו האדם מנסה להגיע דרך המדבר של נפשו המשתוקקת.
בחיים אנחנו נעים במעגלים שהולכים ומתכנסים פנימה. ככל שאנחנו חווים את עצמינו יותר בפנים, כך חוויית הקיום שלנו חובקת מעגלים רחבים יותר. האוויר הצח של המושכלות (חכמה, בינה ודעת בלשון הקבלה) שונה בתכלית השינוי מסערת הנפש הרגשית (חסד, גבורה ותפארת). באמצע חייו, במעגל רחב אף יותר, הדורש עומק פנימי, שחרור מדמיונות שווא, האדם מוצא עצמו צמא לכל רגע, מתמוגג על כל לגימה מהמעין הצונן שליד ביתו, איש עם ידיים גרמיות שמתאמץ להניף גרזן בפעם האלף, שהולך בזמן בין השמשות לביתו וחושב על צלחת מרק חם ועל הילד והאישה (נצח, הוד, יסוד ומלכות). להשראת החוויה העצמית על המעגלים היותר רחבים נזקקים רק פעם או פעמיים בחיים.
האמונה זו החוויה העצמית ביותר – הכתר, והיא חובקת את הקיום כולו. בספירת כתר האדם הוא הריבון על עולמו. בתורת החסידות חוויה זו נקראת "יחידה שבנפש", הנקודה שבה היחיד שביהודי פוגש ביחידו של עולם. לחוות את עולם הכתר משמע להיות בראש של על-מודע, ובלשון הקבלה: רישא דלא ידע ודלא אתיידע. זה אותו מקום בנפש שבו אי הידיעה הנשגבה נושקת את הלא נודע של היקום.
אצל איש האמונה כל הדברים הפעוטים ביותר מהדהדים בעומק נשמתו. הצמאון למים, הידיים הגרמיות, הגרזן, הרוח שמנשבת בעלים, השמש שעולה ושוקעת, והילדים שמתעוררים בבוקר, הכל כמו הצהרת אמונים ליקום ולזה שמעברו השני.
הבעל שם טוב אמר פעם שאיש תם אינו יודע שהוא תם. אין בו שניות של "אני" היודע ו"אני" פנימי יותר. הוא לא כותב הקדמות לעצמו. הוא כולו בתוך נקודה אחת, כמו איש אדמה שמשתכר מהגשם שיורד על אדמתו בעונתו, שמשוטט בשדה כנקודה זעירה באופק, קשוב להמיה שקטה של הטבע. הוא רישא דלא ידע ודלא אתיידע.
לגולל את סיפור יציאת מצרים פירושו לספר על פריצת חומות היקום המנוכר. לגאול את העולם מהמיצרים שחונקים אותו, לגאול אותו מאלמוניותו. להיות רשאי לגעת בקרקע הצחיחה של המדבר. לשהות במחיצתו של תם, ברישא דלא ידע ודלא אתיידע. ויימצא מי שייענה לקראתו מעל לראשו של הסדר העולמי, מי שאינו זקוק להקדמות שיסבירו לו ויישבו אותו בגדרי המציאות. מי שיפסח מעל לגבעות נישאות של העולמות ויאמר: אני אושיעם, אני ולא מלאך, אני ולא שליח.
ושני יחידים ייפגשו.
הפגישה
העקירה של העברים מגבולות האימפריה המצרית נעשתה בהמולה, במאמץ משותף של כל האזרחים מחשש שמא יסתתר בפינה חשוכה ולו עבד אחד וימיט עליהם אסון לאומי. המנגנון הבלתי אנושי שעמל כל כך להשכיח את זכרון החירות מלבם של האנשים האומללים האלה פולט אותם החוצה. ברגע האחרון הם אף מצאו איזה קמצוץ של חן בעיני המצרים, חיוך מקומט. שיקחו שמלות, מה שירצו. רק שילכו כבר. ואלה – הנפרדים – נבוכים, צוהלים, לבם נקרע מרוב חרדה מפני הבלתי ידוע. בלי משים הם מוצאים עצמם מחוץ ליישוב, דורכים על סִפו של המדבר. כעבור ארבעים שנה אפילו משה יאמר עליו "המדבר הגדול והנורא". אולי בהתחלה הם אפילו לא שמו לב שהרחיקו לכת אל תוך המדבר. לא הספיקו לפחד.
והוא נפרס לנגד עיניהם.
בפתח המדבר בני ישראל נחשפים למרחב ללא גבול שבנשמתם. מדבר הוא כמו גשר: הליכה מעל תהום. כל רגע נופל לתוך הנצח עם צעקה בלתי נשמעת: אל תסגירני לידי האינסוף המדברי. ובצדו השני של האינסוף נמצא האני האמיתי שלי, מרחב שלא ידעתי עליו.
אי שם בגובה הרקיעים העליונים יש היכל שמחה שמרחף ברוח פיו של ריבון העולמים. יהודי בא אל ההיכל לבדו, אבל הפעם זו בדידות מול הבורא, בדידות שבה הוא בוחר. הוא נקודה זעירה בתוך ההיכל, בדממה מדברית. נקודת הביטול בהיכל השמחה, כלשון הקבלה. בנקודה זו נוצר מגע, נוצרת אמת שקוראים לה אמונה. אני לא יודע עליך דבר, אבל אני שמח לשהות במחיצתך. אין נמשל טוב יותר לדימוי הזה מאשר בני ישראל שעומדים בפתחו של המדבר באביב המופלא ההוא. רגע הפגישה.
לאן הולכים במדבר?
יש אומרים שלא-לוהים הייתה תכלית משלו, ולאו דוקא להביא את בני ישראל לארץ זבת חלב ודבש מהר ככל האפשר. ארבעים שנות נדודים לא היו אלא עוד גלות אחת, גלות מעבר, שנועדה לחצוץ בין עבדים של אתמול לבין בני חורין של מחר. חוץ מצורך סוציולוגי ודמוגרפי צרוף לא היה דבר בתעייה מדברית. לעומתם, יש הסבורים שארבעים שנות מדבר משמשות עדות לדחייה העמוקה שחשו הלומפן-פרולטרים [פועלים בבלואים] של העולם העתיק מכל שאיפה לציביליזציה. אלה וגם אלה רואים את יציאת מצרים כאירוע פוליטי או אנתרופולוגי. יש גם מי שאומרים שבני ישראל לא ידעו כלל לאן ללכת. דווקא בתשובה עלובה זו יש משהו שמצלצל אמיתי.
ה' הוליך את עם ישראל בדרך שברר לו, ולא נותר להם אלא ללכת. אבל האם טעה פרעה כשאמר "סגר עליהם המדבר"? בתיאורי המסעות נשמע כל הזמן את ההכרח שכפה עליהם חיי מדבר שלא מרצונם. לכאורה, כאן מתנגשת החוויה הכפויה עם הצו הקיומי שגורס "והייתי לכם לא'-לוהים ואתם תהיו לי לעם". היעדר הידיעה המוחלט שבו היו שרויים בני ישראל בהיכנסם אל הרפתקת המדבר אינו מקרי.
ניתן לדמות את המפגש של בני ישראל עם המדבר לתיאור הקבלי של "אור הממלא כל עלמין" שנוגע ב"אור הסובב כל עלמין". חכמי התלמוד אמרו שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. החלל הפנוי נפער כמו חלל שנפרם במרקם הא-לוהי האינסופי, כמו חדר שזה עתה היה בו מישהו ורק כרגע יצא. דווקא שם, בחושך האורב להם, כשהאורות האינסופיים מעמעמים את עוצמתם המסנוורת, יכולים העולמות להתקיים.
המדבר הוא אותו חלל פנוי, ובני ישראל מתהלכים בגיא צלמוות כמו נקודות האינסוף הנמשכות אל החושך ומתנפצות אל הדממה שבו. נגזר עליהם שילכו.
המדבר
במדבר, כאמור, בני ישראל לא יודעים לאן ללכת. הם משוטטים במרחב האינסופי ושותקים, ואין קצבה לשנים ארוכות אלה. התורה שותקת שתיקה של 38 שנה. כי לפני הפגישה שמדלגת מעל לתהום, נפערת עוד התהום עצמה. הם מודדים את עומקה במבט, ומאזינים לאימה שעולה ממעמקי נפשם. בני ישראל הלכו למדבר וביקשו לתומם למצוא מים.
ולפעמים אין מים. האדמה חרבה, אילמת, קודחת באדישותה. והעם מלין על משה: אם יכולת להוציאנו ממצרים, עליך גם לכלכלנו בדרך. אם לא כן – למה עלינו לחלום את חזיונות הגאולה שלך שאין לנו מקום בהם?
ומשה עונה "ונחנו מה?".
מלים אלה ניחתות כמו מהלומה על ראשם של עבדים. הם שמעו דיבורים כאלה מהמצרים. גם המצרים דיברו בשם המשטר הנוקשה, גם הם רק ביצעו פקודות. הייאוש מול האבסורד שב ומשתלט עליהם: "מי ייתן מותנו … כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". מה פשר השאלה הלעגנית כמעט?
במצרים העברים חיו מכוח אמונה נסתרת, והיא זו שפרצה את מצרי ההוויה מאונס, ואילו ההליכה אל המדבר נבעה מתוך ידיעה שיש ארץ, עתיד וגורל שמצפים להם מהעבר השני לחייהם כפי שהכירו אותם עד כה.
בספרי הקבלה מדובר על שתי רמות של ידיעה – "דעת עליון" ו"דעת תחתון". הידיעה הראשונה מותירה עדיין את האדם לתהות על פשר קיומו, על השונות האינסופית שבינו לבין היקום שכופה עליו נפרדות, אחרות. רק כאשר יחצוב בלבו חלל כדי להכיל בו את העולם יורשה לבוא בתעלומת קיומו. הידיעה השנייה קורעת חלון בבדידותו של היחיד ומזמינה את העולם האקראי, הספונטני, הקקפוני, לרקד ולפזז בתוכו בכל עוז. היא טופחת על פניו ברוח הררית, היא מסנוורת אותו בכל גוני הקשת של השמש שעולה מבין אגלי טל שעל הצוקים.
לכן המדבר הוא הדממה שמשתררת אחרי השאלה "ונחנו מה?". שאלה שצוללת ומהדהדת בשתיקת אימים, ומתרחבת כמו מעגלים בנפש. שאלה שאורכה ארבעים שנה, כאורך המעבר בין שתי הידיעות האלה, בין ידיעה עילאית, אמונית, לבין ידיעה פשוטה, ארצית. כדברי רבי ישמעאל במכילתא בשלח: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות… שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילה".
כמו מעבר בחשכת הלילה, כשהאור מתמהמה לבוא, כך היא דרכם של ישראל. הם ציפו לשחר עד בוש, והוא הסעיר בצבעיו העזים בבוקרו השותק של יום מדברי.
הדממה
וכך חוזר החיזיון המופלא של ליל יציאת מצרים. אבותינו חיכו בקוצר רוח. חגרו חגורה, נעלו נעל, אחזו במקל, אכלו בחיפזון את הקרבן – אליל מצרים – צלוי באש, ולא ידעו למה הם מצפים ומה מצפה להם. שתקו. אולי דיברו, אבל בלחש, בהיחבא, בבחינת "אמונתך בלילות", כי השתיקה של שנות העבדות עוד רבצה עליהם. הם חיכו לסימן שהתמהמה לבוא במשך כל הלילה הארוך והחפוז הזה.
והנה כל עם מצרים קם ובא ועמד על הפתח. כנראה שלא נכנס פנימה. היה גבול דמים של תינוקות יהודים בחומות הבצורות בעריהם, גבול הדם של אלוהי מצרים על המזוזות של בתי העברים, גבול דמם של הבכורות. בחוץ משתוללת מגפה, הלילה גונח ומייבב ממוות, ופה שתיקה. שתיקת עבדים בת מאות שנים, שתיקה מרה של לב מכווץ ושל גרון חנוק מבכי. ומולה – שתיקה של אדונים חסרי אונים. ואז הם אמרו: לכו.
החושך הגדול בא אל קצו. אבל השתיקה עוד רובצת עליהם. חותם העבדות עוד טרם הסיר את קללתו הנמרצת. איך מדברים אחרי האילמות הנוראה שאפפה אותם בעבדות מצרים? איך משתחררים מתהיות נואשות והזויות למחצה אחרי יום עבודת פרך? איך יוצאים מהדוחק שבקרונות הבקר השועטים אל הארובות העשנות? איך לומדים לדבר אחרי מאות שנות בדידות?
וכמו אז כך עתה, השתיקה של אותו לילה גורלי עוד לא נמחתה מזכרוננו המשותף. היא נשפכת אל מלות ההלל שבסדר פסח. ליל יציאת מצרים כולו ציפייה לאור הבוקר, ואור שטרם בא עוטף כל רגע ורגע כמו הילה. גם כאשר הפנים מוארות בחן החירות השפתיים עוד דוממות.
קודם מקשיבים לדממה המדברית שבלב. וכשתם דור השתיקה מדלגים מעל לגדר נפולה, כמו בתמונה של שאגאל. מדלגים על המועקה של הרגע הראשון, ומתחילים לדבר. הדיבור מכה בחלל העולם, מגיע אל קצהו וחוזר בבת קול של מענה א-לוהי.
וכאן שבה שאלתו של משה "ונחנו מה". כשמגיע רגע האמת, כשההמון הגועש, העולה על גדותיו, מתנכל למשה, הוא אינו מתריס, נאבק, נעלב. הוא אומר אמירה פשוטה וקשה לאין ערוך: "ונחנו מה". אני כמו נקודת האינסוף בחלל הפנוי. אני קשוב לדממה הא-לוהית שניגרת לתוכי.
שאלתו של משה צועקת עד לב השמים, כי היא נאמרת באמצע המדבר, מול המון רעב, צמא ויגע, מול חבורת אנשים שהקריב למענם את חייו והם מחפשים עכשיו ישועה, כי בדיוק ברגע זה פקעה סבלנותם בת מאות השנים, כי משאת נפשם האחרונה טופחת להם על פניהם והם עומדים להתייאש מחירותם יותר משהתייאשו מעבדותם.
ייתכן ששעבוד מצרים לא נועד אלא לחולל אותו חלל פנוי בלב העם שייפתח לשאלה "ונחנו מה". זו השאלה שעם ישראל שואל את עצמו במשך ארבעים שנה, או כמעט ארבעת אלפים שנה, מאז אברהם אבינו. עם ישראל שואל, ושותק ומתמהמה. ומאמין. ושואל שוב. כי ברגע שיחדל לשאול יחדל ללכת, וימות בלב המדבר.
תורה חסידית אומרת: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי" (שמות כא, א-ב). ה' מצווה על משה: אתה, משה, הנשמה שירדה אל עולם העשייה הזה הישר מעולם האצילות, תיקח לך את נשמתו של היהודי המשועבד לעולמות הנבראים. כאשר תעשה בו קניין ותתקן בכך את פגם הנפש המופקרת של עבד – תגאל את הנשמה היהודית מאילמותה. כי אתה האיש משה כבד פה וערל שפתיים, ולכן תבין ללבו של עבד אילם. אתה תבקיע את לבו בזעקת ה"ונחנו מה".
כאשר יהודי מספר לילדיו את סיפור יציאת מצרים, הוא מספר על הדומייה של הלילה, ועל חוט של חסד שנמשך אליו דרך כל היקום במחשכי הגלות. הוא מתפלל תפילה שהיא סיפור חיים. כי כל החיים הם דיבור אחד מתוך תפילה אל הבורא, וההגדה של פסח היא תפילה של עם שלם הניצב בפני גורלו.
מאז, כל שנה בלילה זה מדברים. ממתיקים אותה אילמות מרה שמצרה לבני ישראל אלפי שנים.
ומשה? הוא לא מוזכר ולו פעם אחת בהגדה. הוא נותר דומם על קצה המדבר.
