סיכום ראשוני מהתוועדות של הרב יצחק שפירא לפני סליחות ראשונות, מוצ"ש נצבים וילך תש"ע.
לא מוגה
בכי על התענוג
במאמר ראשון של פרשת ניצבים מבאר אדמוה"ז את עניין הבכיה בראש השנה, שיש מי שבוכה על עוונותיו הרבים או על חסרון בעבודתו את ה', אבל זה לא מכוון.
כי עיקר הבכיה היא על חסרון התענוג בעבודת ה', לא על חסרון בכמות.
מי ש(לא עלינו) מגיע בעולם האמת לגיהנום יש לו מזה צער עצום, ומהו הצער? – הצער הוא על שאינו יושב ונהנה מזיו השכינה.
ישנו משל יפה, על אדם שנוסע לחתונה של חבר ונתקע בצומת חשוכה, וכל החתונה עוברת עליו באותה הצומת לבד, כולם שמחים ורוקדים ורק הוא נעבעך עומד ומחכה לטרמפ. כך גם הייסורים בגיהנום, האדם מרגיש שישנו תענוג נפלא מזיו השכינה וזה כל כך קרוב, אבל הוא תקוע ולא יכול להגיע.
כל שכן בעולם הזה, שהתענוג בו אינו מזיו אלא ממקור התענוגים בעצמו (כינוי של אדמוה"ז לאוא"ס), צריך האדם לבכות הרבה יותר על חסרונו של התענוג.
בכיה מלאכותית ובכיה אמיתית
בבכיה ישנה סכנה, הרבה פעמים כשאנו בוכים נדמה לנו שאם נבכה הרבה אז הקב"ה ירחם עלינו, דוגמא לזה מילדים קטנים, אבל כמו אצלם כך הוא אצלנו, אין בהסתכלות זו אלא ילדותיות וקטנות ואולי אף גרוע מזה, מחשבה כזאת גורמת הרבה ביזיון לקב"ה, כאילו אין הוא מרחם בדרך כלל, כאילו חס ושלום הוא אכזרי אלינו.
בכיה אמיתית אינה מסכנות מדומה, אלא געגועים אמיתיים, כיסופים לעונג העליון שלא שורה אצלי, אני מרגיש שאצל הקב"ה "מקור התענוגים" העונג הוא נפלא, הוא בלי גבול, ואני, נפרד מכל זה, נפרד חס ושלום מהקב"ה.
הנפרדות והרגשת הריחוק הזאת היא מכוונת.
בתחילה הייתה נשמת האדם אצל הקב"ה – "ואהי אצלו אמון שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת", אך "תענוג תמידי אינו תענוג", אין בו תחושה מה היה קורה אילו הוא לא היה. אז יש לקב"ה תענוג מזה שהנשמה יורדת למטה, לחושך, שם אין תענוג, ומשם היא בוכה לה' על הריחוק, שם היא כמהה לתענוג הזה, להרגשת הנוכחות של ה'.
זהו הבכי המכוון. לא הצגה מלאכותית אלא חוש בדבר הכי חשוב, אם באמת הייתי מבין את זה שהקב"ה הוא מקור התענוגים, הייתי בוכה ומצטער על שאני לא מרגיש את זה, זה הבכי בר"ה, ולכן הבכי אינו מחויב. בוכים רק אם זה בא בצורה אמיתית, אם לא אז אין טעם.
למצוא את נקודת הגעגוע
מה שכן מחויב זה בעיקר למצוא את הנקודה הפנימית הבסיסית ביותר עצם החיים בה הנפש מתגעגעת בצורה הכי פשוטה. וזה מתגלה בראש השנה שהוא היום הבסיסי והיסודי בשנה, בו ה' בחר להוות ראש ומרכז.
אפשר לתת לתחושה הזאת של הקשר עם הקב"ה דוגמאות פשוטות. אם אדם היה נביא וודאי שהוא היה שמח, אם כמשה רבנו על אחת כמה וכמה, ואפילו כירמיהו שלכאורה ניבא נבואות לא חיוביות כל כך, הוא היה שמח, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. אז כשהתחושה הזו לא קיימת, כשלא מרגישים כמה טוב היה להיות קשור לה', אז צריך לשים לב ולמצוא אותה, לגלות אותה החוצה.
מה הלחץ?
אך למרות שעיקר העבודה היא למצוא את נקודת התענוג שבנפש, ישנו לחץ מסויים בר"ה, כבר באלול לחוצים, "דגים שבים רועדים"(בטח הדגים ביצהר), אבל זהו לחץ כזה שממנו אמורים להיחלץ.
ממה נובע הלחץ? – הלחץ נובע מעצם זה ששמים ראש, מרכז. אפשר היה לומר שזה מלאכותי, שה' שם ראש באופן מלאכותי, אבל מה שמלאכותי אצל הקב"ה הוא פנימי אצלנו. נסביר איך זה עובד.
הראש בעולם-שנה-נפש
בשביל להסביר את זה יש להקדים שהראש קיים בשלושת המימדים: עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש. נתחיל עם הראש בעולם- במקום.
בזמן היתר הבמות, כאשר לכל אחד היה מותר להקריב בכל מקום, אף מקום לא היה בלעדי על עבודת ההקרבה לה', כולם שווים. אך כאשר הקב"ה הכריע, ומכריע בכל רגע, על מקום מסויים שהוא ולא אחר המקום בו הוא משרה את שכינתו, מיד עיני כולם נשואות למקום הזה, כולם מסדרים את סדר יומם סביב המקום הזה, וגם היום רואים שהוא המקום שמעורר הכי הרבה פחדים ולחצים סביבו, הוא בעל החשיבות הביטחונית הגבוהה ביותר, הוא מסוכן, מסוכן שמישהו חס ושלום יפוצץ אותו.
הקב"ה קבע מרכז, כאילו בתמימות, ועכשיו כל אחד צריך למקם את עצמו ביחס למרכז. וככל שאתה יותר קרוב, ובוודאי אם אתה במרכז – יש לחץ, ישנה התרחשות. לזה קוראים יראה.
ככה זה גם בשנה, בזמן. הקב"ה קבע זמן שהוא המרכז של השנה, בו הקב"ה מחליט מה יהיה בכל הימים האחרים של השנה, וככל שמתקרבים ליום הזה יש התרחשות ולחץ. כל שבוע יש יום כזה, שבת קודש, יום שישי ובמיוחד לקראת שבת הוא יום לחוץ (לגבי הראש בנפש עוד נשלים).
מה טוב בלחץ?
לחץ טוב הוא לחץ שמזרים כוחות חיים.
אם אני חושב שבאמת הר הבית זה מקום קדוש, שבת זה יום קדוש, סתם קדוש, בלי לחשוב למה הוא קדוש ומי בחר בו להיות קדוש, אני נכנס ללחץ שהוא לא תמיד חיובי. זה היום, זה המקום, ואם תהיה תקלה או שלא אעמוד בכללים אני אפסיד הכל, אחר כך יהיה אבוד. זה לא לחץ טוב.
אבל אם אני חושב שזה קדוש כי זה מה שהקב"ה החליט אז הלחץ לובש אופי אחר. אני בכלל לא דן באופן של אבוד או לא אבוד, אלא אני אומר בואו נעשה סדר, נקבע מרכז, אי אפשר סתם כך להתגלגל. זה לא שבשאר הימים העסק אבוד ואין לאן לפנות, אם לא היום אז אף פעם לא, אלא שעכשיו הקב"ה מגיע ורוצה לעשות סדר. אם אני אבוא ביום אחר ואעשה משהו אני לא אפסיד, אלא הכל יהיה מיוחס ליום הזה, היום של הלחץ, ביום הזה זה נקבע, זה היום שבו ניתנת מרכז תשומת הלב של ה' לעולם, אבל בכל יום אפשר לעשות. וכל יום נמדד לפי היחס שלו למרכז.
מרכז = משמעות
באופן פשוט ישנן שתי משמעויות לקיבוץ החיות למקום מסוים.
מצד הקב"ה אין צורך במקום. הוא אין סופי. אבל כשהוא לא מייחד מקום מסויים, זה כאילו שהוא לא נכנס למציאות ולא מתייחד איתה עד הסוף.
כאשר הכל הוא אפשרות זה גורם שכל דבר הוא בפני עצמו, יש את זה ויש את זה, אין תלות בין המקומות וממילא אין גם חיבור בין המקומות. זה ריבוי פרטים ולא אחדות. וכשאני מסתכל על כל מקום ומקום אני מרגיש שהוא רק אופציה אחת מיני רבות, לא שהשם בחר במקום הזה ובו הוא נוכח, אין בית מיוחד, ואם הוא לא בחר ממילא הוא לא כל כך נוכח.
אבל אם יש מקום שבו ה' בוחר, ושם הוא משרה את שכינתו, אז אני תופס שרק במקום הזה מתנהל העולם. כל שאר המקומות נמדדים איך הם ביחס למקום הזה, הם נהיים קשורים כל אחד בפני עצמו למקום שכל העולם קשור אליו, ממילא הם חשובים וקריטיים לכל העולם – כי כל מקום מקיים יחס בפני עצמו למרכז העולם. כשאין מרכז, אפשר לצייר שכל העולם נמחק, ונשאר רק מקום זה או מקום אחר. הם לא תלויים זה בזה. כל אחד מקיים יחס נפרד עם ה'. ממילא כל המקומות לא מאד משמעותיים. אבל כשיש מרכז, אז כל מקום שיאבד מאבד גם איזשהו מימד של המרכז, וממילא של כל העולם. לכן כל המקומות מקבלים משמעות ותוקף אחרים לגמרי כלפי עצמם וכלפי שאר העולם, מכוח זה שיש מרכז אחד.
מרכז השנה – ראש השנה
כמו בעולם כך גם בשנה. המרכז של השנה הוא ראש השנה, שם אני מרגיש שכל השנה נמדדת כלפי היום הזה.
בר"ה יש לחץ אבל גם רוצים להיחלץ ממנו, אם אין לחץ טוב קשה להיחלץ ממנו. בשביל להילחץ טוב צריך לזכור שהלחץ הוא לא מהעוונות, הוא לא מפחד מה יהיה, אלא דווקא הפוך מההרגשה שיש יום אחד שמכריע הכל, הוא היום הכי מרכזי והכי חשוב, יום בו ה' נמצא הכי חזק, אם לא היה את היום הזה היה עובר עוד יום ועוד יום, וכל יום היה בפני עצמו בלי קשר ליום שלפניו, לא היה קשר שיהפוך הכל לבעל משמעות. (זה כמו שבביולוגיה יש מרכז ובו יש חיות וכל מה שמתייחס למרכז הזה נקרא תא.)
מרכז הנפש – מלך
יש עולם – מקום המקדש, ויש שנה – ראש השנה.
אם היינו זוכים היה לנו גם מרכז בנפש, "שום תשים עליך מלך".
בין בני האדם מתבטא הלחץ הכי גדול אצל מי שנבחר מהציבור.
לכן אפשר לומר שהיום המקום הכי לחוץ זה למשל לשכת ראש הממשלה.
אמנם, שם בפועל לחוץ בלחץ רע, לא בלחץ טוב. איך הסברנו לחץ טוב? – לחץ כזה שזוכרים מי הלחיץ ולמה הלחיץ. אם לא זוכרים לשם מה הלחץ, ובעיקר – מה מקור הלחץ, אז זה לחץ רע.
מה שיש היום בלשכת ראש הממשלה, ובממשל בכלל, זה לחץ בלבד, בלי שום תוכן.
כשרואים שמי שמגיע למרכז, נשאר בלי שום אידיאולוגיה, אלא רק מגיב למשיכות של כולם (וגם מושך בעצמו), עד כדי כך שמורגש שכל מה שיש לו לומר זה שהוא במרכז, אין שום אמירה מעבר לזה – וזה למרות שכדי להגיע למרכז היה צריך להימרט מכל הכיוונים, נשאר בלי ידיים ורגלים, ועוד יותר מזה – בלי מוחין, ואחרי כל זה מה שיש לו לומר זה רק שהוא במרכז, זה לחץ מעוות.
שום לעילא תשים לתתא
וודאי שאם רוצים להמליך את הקב"ה במקום ובזמן, לעילא, צריך להמליך מלך לתתא. הלחץ והמתיחות שיש היום, זה כי ברור לכולם שצריך לשים מישהו בראש, מישהו שיחליט הכל, כולם מתחרים ומנסים להקים חצרות סביב אנשים. אם היינו זוכים היינו יוצרים מקום אחד שיש בו מלך אחד וזמן אחד.
אך בפועל במקום האחד לא מעיזים לגעת, מבינים שהוא רגיש, וכל תזוזה בו מאיימת.
ולגבי הזמן האחד, במקום שהוא יהיה לכתחילה, ויתן משמעות להכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מפסידים, כי בודאי היום הזה יעבור ואני לא אצליח לממש אותו, ואז אחר כך זה אבוד. אנחנו מסתכלים לא טוב על הלחץ. כמו שהוסבר, זה בדיוק הפוך. מי שחושב כך לא מבין מה זה ראש השנה. אחר כך זה לא אבוד, זה פשוט יצר מרכז.
אם אני חושב שכל יום הכל אפשרי אז לא יצרתי כלום. אם יצרתי מרכז אז גם אם ביום הזה, המרכזי, לא ברור מה עבר עלי, אבל ביום אחר עברו עלי דברים טובים, אז אני צריך לייחס את כל מה שעובר עלי ביום אחר להארה מהיום הזה , רק שזה היה בצורה מאד נעלמת שאני לא בדיוק יודע מה היה בה.
בנפש זה מאד פשוט. אם יש רבי צדיק ואני מצליח בחיים, ואני לא מקשר את זה אליו, אני מייחס זאת לעצמי, אז כל אחד מתפזר ונפרד ואין המְלכה אמיתית, אין שום קשר בין האנשים. אבל אם אני מצליח, וכשאני מצליח אני אומר שבודאי זו הארה שמגיעה לי ממי שהוא מרכז של כל הדור הזה, הצדיק, אז כל מה שאני עושה מקבל משמעות.
מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא
כאשר אנחנו אומרים שום תשים עליך מלך, לעילא ולתתא, עצם זה שיש ממשלה היום שבה יש הרבה לחץ, ורק לחץ, זה מראה עד כמה המצב עגום. ובצורה חריפה יותר. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ואם זה המצב למטה אז מה קורה למעלה? ה' ירחם כפשוטו.
לחץ מחבר
אז ברור שצריך כאן מחשבה אחרת. כיוון אחר בלחץ. שהעיקר בלחץ זה לא מה שלחוצים לקראתו, אלא מה שהוא נותן משמעות לכל הימים, לכל המקומות, לכל האנשים שסביבו.
צריך להשקיע הרבה מחשבה בלעשות לחץ מחבר ולא מפריד, לחץ מתוק. גילו ברעדה, יש הרבה לחץ אבל הוא לא לחץ משתק, הוא נובע מכל הגילה שצריכה להיות – גילו ברעדה, ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום ר"ת בכיה.
אני רוצה כל היום להיות בשמחה, בעונג, שהכל יהיה קשור לקב"ה, אחדות, לא נפרדים אלא מקשה אחת. שלכל דבר תהיה משמעות. כאשר עסוקים בזה כל הזמן, בלייצר לחץ שמחבר, אין זמן להיות עסוק בעצמי, האם אני אובד או לא, האם אני אצליח להשיג מה שרציתי, העיקר שהייתי שותף ליצור של משהו משמעותי שהכל נע סביבו, שנותן משמעות להכל.
מלכותא בלא תגא
אם מייצרים לחץ, אפשר בקלות ליפול לישות וחוצפה – "מלכותא בלא תגא".
בראש השנה ה' נהיה מלך, ולא סתם מלך אלא "הממליך מלכים", הוא ממליך אותנו, אנחנו נהיים מלכים. זה אומר שגם אנחנו יוצרים נקודה שסביבה הכל נע. איך נופלים בזה?
אם מייצרים נקודה כזו, שיוצרת סביבה הרבה תנועה, הרבה דיבורים, הרבה עיסוק של העולם, אנחנו עלולים לייחס משמעות לזה שאנחנו יצרנו משהו, ואז יכולים מאד להתפעל מזה, ואז נהיים לחוצים על זה שימשיך הלחץ, רוצים לשמר את התחושה שאנחנו המרכז באופן לא אמיתי. ואז מייצרים משהו ללא תענוג, ללא משמעות. זה כבר לחץ רע, זה המלכות בלי הכתר.
לזרוק את המלכות לכתר
כשהרב יצחק זרק תפוחים בהתוועדות ח"י אלול, הוא הסביר שזורקים את המלכות לכתר – שזה הטעם "זרקא". מה הכוונה לזרוק את המלכות לכתר?
אם המלכות היא נפרדת מהכתר אז זה "מלכותא בלא תגא".
מה הכוונה? שיש מערכת ציוויים, היא עובדת, אבל מי שמנהל אותה לא ראוי לכך בכלל.
הרבה פעמים קורה שבא מישהו ועושה סדר וכולם כפופים לו בלי להתנגד – הרי אין מה לעשות, חוק הוא חוק! שלטון החוק לבד זה מלכותא בלא תגא. למשל, יש איש חצוף שעובד בשב"כ או ביחבא"ל, או אפילו ראש הממשלה, ומחליט שמה שהוא קובע זה הסדר. רק בגלל שהוא החליט אי אפשר לעשות הפוך. למה?
כשזורקים את המלכות לכתר זה בא לומר שאין כזה דבר סתם סדר. יש סדר רק כאשר מרגישים בתוכו את התענוג הפנימי של מקור התענוגים, התענוג מזה שמייצרים לחץ, מזה שמייצרים סדר. הסדר הוא טוב ומכוון בזמן שזוכרים שאת הלחץ אנחנו ייצרנו, אנחנו בחרנו בו, בדומה לזה שה' בחר במשהו שיהיה המרכז, "המקום אשר יבחר ה'".
כשהבחירה מאירה בתוך המחוייבות, בתוך הלחץ והסדר, זה אומר שהכתר – התג – מאיר במלכות.
זה כמו בדוגמא של רבי וחסידים. הרבי משדר שאתה לא חייב להיות חסיד שלי. אני הולך על עצמי בתור מרכז, ואתה תחליט באופן חופשי איפה אתה ביחס לזה. ולמערכת שלי יש כללים. אבל כל הזמן המלכות והבחירה משחקים ביחד.
אם כשאני בא לר"ה אני אומר שזה יום שנקבע וזהו, יום מסוגל, בלי להתייחס למי שקבע אותו, אז זו חוצפה. החיות שנחשבות חצופות הן הכלבים, "הני כלבין דחציפין". כך נוהג מי שמתפלל בראש השנה על בני, חיי ומזוני. הב הב. בלי לחשוב על הקב"ה. עיקר ההתייחסות ללחץ של ראש השנה צריכה להיות מתוך מבט על זה שה' בחר בלחץ הזה, וממילא על זה אני מתפלל, לזכות להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוך הכל. ואם אני לא מצליח להרגיש אותה, על זה אני בוכה.
לשמוע קול תענוג
לכן לשמוע את השופר בר"ה זה לשמוע תענוג אלוקי, את הנעימות של קול השופר, שמצד אחד זה צעקה מאד חזקה בלב, לחץ, אבל זה בעיקר לחץ לייצר לחץ.
זה קשור מאד למה שהרב יצחק דיבר בהתוועדות האחרונה, שגוי מפחד לפחד ויהודי מפחד לא לפחד. פחד זה תענוג. אני מפחד שלא יהיה פחד.
ממי מפחדים באמת?
כעת מוצאי שבת, ונהגו להזכיר את הבעש"ט במוצאי שבת. יש משהו מאד יפה ממנו בעניין הפחד.
הבעש"ט שואל על שאלת הפילוסוף, ששואל איזה טעם יש לצוות על פחד, הרי לכאורה זה עניין פשוט וטבעי: אם אתה מפחיד יפחדו ממך ואם לא אז לא. אז מה יש לצוות שיראו ממך?
על זה אומר הבעש"ט ווארט מאד יפה, שאין דבר כזה לפחד באמת לפי הפילוסוף. כי אם אדם מפחד שהמלך יהרוג אותו או יקח לו את הכסף, אז הוא מפחד רק עד שזה יקרה, אחרי שזה יקרה הוא כבר יפסיק לפחד. (הבעש"ט אומר את זה על כסף ועל מוות. אצל הבעש"ט לא כל כך משנה אם אתה חי או מת, אם אתה מפחד שיהרגו אותך אז זה יעבור לך כשתמות). יוצא שאתה לא מפחד ממנו, אתה מפחד לאבד משהו שיש לך.
עיני ה' אלוקיך בה מרשית
לפחד מהקב"ה זה בדיוק הפוך. אם לא אכפת לו ממך, אז אין לך מה לפחד ממנו. אבל אם אכפת לו ממך אז יש על מה לפחד. אם הוא מצווה ואומר תירא, תעשה כך וכך, זה מוליד אצלך פחד. כי סוף סוף הוא ציווה אותי, הוא מסתכל עלי. אני לא מפחד על עצמי, אני נהנה שהוא רוצה ממני משהו. זה נקרא "עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה". הקב"ה פתאום מסתכל חזק, ואז אתה נכנס ללחץ, זה מפחיד שמסתכלים עלי כך. זה נקרא ראש השנה.
למה זה נקרא לחץ? במקום לקרוא לזה חיות, למשל, או אפילו מתח. אני קורא לזה לחץ כי נהיה צפוף שם. ליד המרכז נהיה צפוף.
רוצים לחץ
אז מה הרווחנו מכל העניין? מה שהרווחנו זה בעצם, אם נחזור למה שהתחלנו על הבכיה, זה שכשאני בוכה זה לא על איזה צער, עבירות או משהו מלאכותי – שזה הכי גרוע – שתראה כמה אני מסכן. אני בוכה על זה שאין מספיק לחץ, שאין מספיק יראה.
אני רוצה הרבה חיות, עם הרבה עוצמה, אבל אני רוצה יראה כזו שמישהו מייצר אותה. לייצר יראה זה נקרא תענוג. התענוג זה לייצר יראה. מי שלא מבין מה זה יראה באמת, הוא מפחד מהיראה. אבל מי שמבין שבאמת לייצר לחץ שהוא לחץ של חיות ולא לחץ של אבדן זה נובע מבחירה, שה' בוחר – מי שמבין זאת מחפש יראה.
להגיד שה' בוחר זה כמו להגיד "נתאווה וכו'". זה תענוג. בא לו שיהיה עכשיו חיות. הוא רוצה שהעסק יתחיל לחיות. בא לו על העולם, אז הוא מסתכל עליו.
אבדן החיות הפנימית = אבדן האנושיות
מה קורה כשה' לא מסתכל? אם ה' לא מסתכל אז הכל מתגלגל כמו מעצמו, בלי לשים לב.
כתוב באדה"ז דבר מאד חשוב, שבר"ה אין חשש שהעולם יפסיק לפועל בחיצוניות. יש חשש שהוא יהיה יבש, בלי רוחניות. כאילו לא יהיה בני אדם, אלא רק בעלי חיים. התודעה שלנו תהיה כמו בהמות. זה החשש בראש השנה. שלא יהיה חיים, שפנימיות העולמות תיעלם. על חיצוניות העולמות אין חשש. מערכת דחפים, אבולוציה, יכולה להיות. אבל שלא יהיה בני אדם, תודעה, זה יכול להיות.
אז יהי רצון שנזכה לייצר הרבה יראה מבחירה, שיהיה תאווה גדולה.
על מה אנחנו מתמרמרים בר"ה? שאין מספיק בחירה ותענוג, וממילא אין מספיק רצון ליראה. אם היה מספיק תענוג אז היינו מייצרים המון לחץ.
ההתרחשות סביב המרכז
אם עד עכשיו דיברנו נגד הממשלה עכשיו נדבר נגד התקשורת. אם היה לנו מספיק תענוג היינו מצליחים לייצר מספיק התרחשות סביב נקודת המרכז שלנו, ואז כל הדיבורים היו רק סביבנו. זה נקרא לייצר מרכז, ליצור לחץ, ואז כולם מדברים רק על זה.
ה' בוחר בכל יהודי
אז בע"ה שיהיה הרבה מרירות ושברון הלב על זה שאנחנו לא מספיק יודעים להגיד בחירה של ה', שבתוך המציאות ממש הוא בוחר בנו, וכל יהודי צריך להרגיש שהוא נבחר, שה' בוחר בו, זה שאני לא מסוגל להרגיש שה' בוחר בי ומסתכל עלי – בחרתי בך אז מה קורה, אז יש לי הרבה מה לבכות. ואם אני יודע שזה מה שהולך לקרות, אז ודאי שיש לי הרבה על מה לבכות.
אז שנזכה להרבה "בשמך יגילון כל היום".
