על זאת ועוד במאמר שלפנינו.
"אילו ידעתיו הייתיו" הוא משפט המובא בראשונים, המתאר את האפשרות – או שמא חוסר האפשרות – לתפוס את ה'. השכל האנושי, גדול ככל שיהיה, אינו מסוגל להבין ולהכיר את ה'. אכן, לה' יש פעולות, הנהגות וגם רצונות. את כל אלו אנו יכולים ומצווים להכיר, להעמיק וליישם. אך בכל הנוגע לה' עצמו, מהותו העצמית, אין לנו שום תפיסה.
לכן, מופלאה ביותר היא אמרתו של הרבי הרש"ב. הוא אמר שלמרות האמור, כאשר הוא לוקח את הספר 'לקוטי תורה' של סב-סביו, האדמו"ר הזקן, ומתעמק בו בחדרו הנעול, מתקיים אצלו "ידעתיו – הייתיו"! כיצד דבר כזה יכול להיות?!
מהפכת האמונה היהודית.
נלך אחורה בזמן, לשחר ההיסטוריה האנושית. אדם הראשון הוא יציר כפיו של ה', שדיבר איתו והיה מודע לנוכחותו. אך כבר בדורו של נכדו, אנוש, החלו הבריות לעבוד עבודה זרה. אין זה אומר שהם חדלו להאמין בה' כבורא הכל, אך החלו לחלוק כבוד לשמש, לירח ולכוכבים, באמרם שזה רצון הבורא. כך אומר הרמב"ם: "בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וְנִבְעֲרָה עֲצַת חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר". במשך הדורות הלכה והשתרשה הטעות והאנושות החלה לעבוד את הכוכבים והמזלות, ולאחר מכן גם עצים, אבנים ופסלים שונים ומשונים.
עד שבא אברהם אבינו. הוא הכיר את בוראו, החל לפרסם את האמונה בה' והוריש את השליחות הזו לבניו אחריו. האמונה היהודית נשענת על שלילת ההגשמה מכל וכל. לה' אין גוף ולא דמות הגוף, לא ניתן לצייר אותו ובכלל להגדיר אותו בהגדרות האנושיות. גדול מנסחי ומזקקי האמונה בה' הוא הרמב"ם, שהרבה להסביר כיצד הידיעה היחידה באמצעותה ניתן לדעת את ה' היא 'ידיעת השלילה'. איננו יכולים לדעת את מהותו של ה', מכיון שהפער בינינו עצום – הוא הבורא ואנו הנבראים.
והיהדות הצליחה. האמונה המופשטת, המרחיקה את ה' מכל ציור והגדרה, הצליחה לשנות את האנושות. רוב העולם כבר מאמין בקיומו של בורא אחד המופשט מכל חומר וצורה. התפיסה האלילית כבר לא קיימת ברוב חלקי העולם.
אך משהו עדיין חסר.
'להלביש' את ה'.
הרחקת ה' מהגדרות אנושיות בעצם הרחיקה אותו מהאדם ועולמו. אם אין יכולת לתפוס ולהבין אותו, הוא, במובן מסוים, הופך ללא קיים. שייך לתחום התודעה המופשטת ורחוק מהמציאות הגשמית. והרי תכלית התורה והמצוות היא לממש את ה' האין-סופי בתוך המציאות. בית המקדש, בו עבודת ה' מגיעה לשלמותה, הוא מקום גשמי המצליח להוריד אליו את הרוחניות העליונה.
כאן נכנסת תורת החסידות לתמונה.
רבים נוטים לחשוב כי מקומה של החסידות הוא בעידוד וחיזוק, שמחה, דבקות, אהבת חברים וכדומה. כל אלו נכונים כפרטים וכפועל־יוצא מהמהפכה אותה חוללה החסידות. אך חידושיה של תנועת החסידות עמוקים, שורשיים ונוגעים עצם הקשר עם ה' ותפיסת האלוקות. החסידות בעצם ניסחה את האמונה היהודית מחדש.
ניתן לומר שהחסידות הפכה את הקשר עם ה' משלילי לחיובי. היא הפכה את ה'לא' ל'כן' ואת הריחוק והפער לקרבה ודבקות. אם מטרת עיקרי האמונה עד הופעת החסידות היתה 'לנקות' את האמונה בה' מכל הגשמה ומכל אלילות, האמונה אותה ניסחה החסידות באה דוקא 'להגשים' את ה'. לא הגשמה במובן האלילי והפסול, אלא המחשת האלוקות וקירוב שלה לשכל ולב האדם. "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". התחתונים אלו בני האדם והמציאות הגשמית, ומכיון שכך, עלינו לתפוס את ה' בשכלנו, בליבנו ובאמצעות החושים האנושיים שניתנו לנו.
היכולת לתפוס את ה' ולצייר אותו בכלים אנושיים מודגשת בצורה חזקה על ידי החסידות, אך איננה חידוש שלה. ראשית, פסוקי התנ"ך מלאים בתאורים ציוריים חיים וכמעט אנושיים של ה'. הוא נדמה למלך, לאבא ולבעל. הוא מתואר ככועס, שמח, אוהב ועוד ועוד. מגילת שיר השירים כולה ממשילה את ה' לדוד אוהב ואת עם ישראל לכלתו האהובה. כך גם אומר הזהר כי על אף ש"לית מחשבה תפיסא בך כלל", אבל "נתפס הוא ברעותא דליבא". ברצון הלב, בעומק הלב היהודי, ניתן לתפוס את ה'.
האמונה החסידית אינה מבטלת את עיקרי האמונה המפשיטים את ה' מכל ציור והגשמה. אדרבה, רק לאחר 'נקיון' האמונה מכל סיג, והרחקת ה' מכל ציור, ניתן לבוא ו'להלביש' אותו מחדש במשלים, דימויים וציורים המקרבים אותו לשכל האדם. זוהי 'ידיעת החיוב' הבאה לאחר 'ידיעת השלילה'. לאחר ההבנה כי ה' 'גבוה מעל גבוה' ואינו נתפס בשכל, מדברת החסידות על "מבשרי אחזה א-לוה" ובונה מעין גשר דרכו ניתן לדמות אותו למושגים האנושיים והמוכרים ובכך לפגשו ולהכירו.
רבי מאיר אבן גבאי, מקובל שחי לפני 600 שנה, כתב ספר בשם 'עבודת הקדש', בו הוא כותב כך: "כשם שיש לו כח בבלתי בעל גבול כך יש לו כח בגבול, שאם תאמר יש לו כח בבלתי בעל גבול ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו". דוקא האמונה באין־סופיותו של ה', גורמת להבנה כי כמו שהוא מופשט מכל חומר וצורה, כך הוא עצמו כל חומר וצורה, ובעצם כל דבר בעולם מבטא אותו!
מערכות יחסים.
החסידות קירבה את ה' למודעות האנושית ובכך בנתה בעצם מערכות יחסים חדשות בין האדם לבוראו. צמצום הפער בין הנברא לבורא הפך את הקשר עם ה' לדו־צדדי: לא רק קשר מצַוה ומצוּוה, בו על האדם למלא אחר הציוויים. מערכות יחסים כמו מלך ועם, אב ובניו ומעל הכל דוד ורעיה, בונים מערכות יחסים עמוקות ואינטנסיביות, בהן ה' והאדם נמצאים בדיאלוג מתמיד.
אדם מסוגל ללמוד תורה ולקיים את כל המצוות, ויחד עם זאת ללא כל רגש כלפי ה' עצמו. אין זה רלוונטי לגביו מי הוא הבורא ומה יחסי כלפיו. הוא ברא עולם, מכונה מופלאה ומשוכללת, כתב עבורו מעין 'הוראות הפעלה' ועלי למלא אותן כדי שהמכונה תעבוד. תפיסה זו שמה פחות דגש על רגשות ויותר על יעילות. כמו בעל מפעל שמטרתו להפיק את המירב מהפועלים, כאשר הפועלים מצידם עושים ככל יכולתם כדי להשביע את רצונו.
אך קשר עם ה' הנדמה למערכת יחסים זוגית אינו מבוסס על יעילות אלא על יחס ואהבה. ה' בוחר בנו כי הוא אוהב אותנו ולא כי אנו העם הכי יעיל עבורו. האדם המקיים את המצוה עושה זאת כדי לעשות נחת רוח לבורא. המאמצים להתקרב לה' נעשים על מנת לחשוף רבדים עמוקים יותר ויותר בקשר.
זהו מעבר מקשר חיצוני, בו קיום המצוות נתפס כחלק מרשימת יעדים אישיים אותם סימן האדם לעצמו, לקשר פנימי לאין ערוך, בו קיום המצוות הוא שער למפגש עם מצַוה המצוות. בקשר פנימי כזה, ישנן עליות וירידות, תענוג ושמחה וגם קושי וחוסר הבנה, אך הכל חלק מהקשר. אין הנברא לעצמו והבורא לעצמו, שניהם קשורים יחד בקשר בל ינתק. בקשר כזה, כאשר האדם חוטא חלילה, הדגש אינו על החטא לכשעצמו אלא על הפגיעה בה'. וכאשר האדם עושה מעשה טוב, אין הוא טופח לעצמו על השכם אלא ממוקד ביכולת לשמח ולהנות את ה'.
כך, הפכה החסידות את עבודת ה' לשמחה ומענגת. אנו אהובים ואוהבים, שמחים ומשמחים, מתענגים ומענגים. כך גם הפך הקשר עם ה' לאינטנסיבי ותמידי. אין הוא מצטמצם לקיום תורה ומצוות. בכל צעד ושעל בחיים האדם שואל את עצמו האם הוא גורם נחת רוח לבוראו. ממש כפי שבני זוג אוהבים נושאים בדעתם את בן־הזוג לכל מקום בו הם נמצאים. בעבודה, בין החברים ובמשפחה המורחבת, תמיד הם שייכים, מחוברים, חצי של מציאות שלמה יותר. העמידה לפני ה' מורגשת תמיד, וכל פעולה ובחירה של האדם נגזרת מהתחושה הזו.
